בואו נאמר שאני לא בהלם מהטור הזה. לגלובס יש קו ברור לגבי פמיניזם: כל אשה יכולה להצליח אם היא רק מתאמצת מספיק, ומי שלא הצליחה — סימן שלא התאמצה מספיק.
הפעם זה נשמע ככה, באדיבות הכותבת ורד רמון ריבלין:
ההתקדמות לא באמת חייבת להיעצר. לא אצל נשים שאפתניות מאוד ומכוונות משימה. […] כמו הברון מינכהאוזן, שמחזיק את עצמו בציצת ראשו ומושך עצמו מהביצה, כך הן ממלטות עצמן מגורלה של האישה הנוסחתית. הן לא חרטו על דגלן מאבקים פמינסטיים, אבל הועילו למצב הנשי הרבה יותר מהפמיניזם הרדיקלי.
הנחת העבודה היא שהאויב שלנו הוא השוביניזם הטבוע בכל שדרות הממסד והחברה. אילולא הוא, אנחנו משננים לעצמנו, נשים היו מתמודדות יותר על תפקידים. בואו לא נספר לעצמנו סיפורים.
הרבה יותר נשים בוחרות שלא לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהן ולא משתלבות בהמוניהן במשרות שמתויגות כגבריות. ואתם יודעים למה? בעיקר כי הן לא רוצות. השוביניזם ייסוג ככל שיותר נשים יתברגו בתפקידי מפתח. אי-אפשר רק לבכות וליילל קיפוח, בזירה הזו צריך לנצח. איך? דרך ביצועים.
אני לא חושבת שרמון ריבלין שונאת נשים. הבעיה שלה עם פמיניזם היא הבעיה של גלובס עם כל מאבק חברתי. בעולם שהוא תחרות בין אנשים פרטיים על כוח וכסף, אין מקום לדיבורים על אוכלוסיות. או שאתה ווינר או שאתה לוזר. אם אתה ווינר, ההשתייכות שלך למיעוט אתני כלשהו או לחילופין העובדה שיש לך שחלות היא ספחת מביכה. אם אתה לוזר, דיבורים על קיפוח הם לא יותר מתרצנות ובכיינות, כי ללוזרים אין טעם להקשיב. ה"סולידריות" היחידה האפשרית היא הטפיחה ההדדית על השכם בין הווינרים.
עוד משהו:
ראיתי את זה אצל כל הבכירות שפגשתי. בשורה התחתונה, חלק גדול מהאנרגיה, הזמן והקשב, מתועלים לעשייה שמקדמת אותן בסולם. לטיפול בילדים ובבית נמצאו פתרונות.
הפמיניזם על פי גלובס הוא מאוד פשוט ומאוד מופשט. פשוט, כי יש בו סוגיה אחת בלבד: קריירה או ילדים (הרי על מה עוד אפשר לדבר חוץ מקריירה והמכשולים בדרכה?). מופשט, כי שאלת הקריירה-ילדים היא לגמרי עקרונית ופילוסופית ונקיה משיקולים פרקטיים כשמדברים רק על ואל אנשים ברמה מסוימת של נוחות כלכלית. אם אשה שלחה את הילדים לפעוטון ברגע שיצאה ממחלקת יולדות ועבדה 20 שעות ביממה, הרי שהיא עשתה זאת מתוך "רצון למימוש עצמי" ולא כדי שיהיה כסף להאכיל את הילדים האלה. אם היא נשארה בבית וגידלה אותם, זה מתוך "כניעה לאידיאל הנשיות" ולא כי לא מצאה עבודה שהשכר שלה יעלה על התשלום למטפלת.
יום האשה שמח, לוזריות.
לא שאני מסכים עם הכתבה, אבל צריך לקחת בחשבון שהנשים הללו ש"עובדות 20 שעות ביממה… כדי שיהיה כסף להאכיל את הילדים…"
הנשים הללו, הן לא קהל היעד של "גלובס".
במילים אחרות,
אני אף פעם לא מבין מדוע אנשים כועסים כשבוועידת ישראל לעסקים, לא מדברים על זכויות העובד או ריכוזיות במשק.
גלובס (בקונטקסט הכתבה הזאת) מייצגים את בעיות הפמניזם של הנשים שקוראות גלובס (שלא למטרת ביקורת בבלוגים). אם להיות בוטא, את בחורה שחורה במפגש קלו קלאס קלן, שמוחה על הצהרה של אחת מנשותיהם על קריירה של נשים לבנות, אך מתעלמת מהעובדה שאת בשלשלאות.
היא יודעת… היא חלק מאלה ששמים עלייך את השלשלאות.
ובכן, כן. אני חושבת שכתבתי דברים כאלה גם בפוסט. אבל אני לא מסכימה ש
רוב האנשים שקוראים גלובס בכל זאת חיים במציאות, גם אם הם ממש לא רוצים להודות בזה. נשים מאזור המעמד הבינוני, אפילו בינוני-גבוה, שרוצות לחשוב כמו גלובס, לא בהכרח יצליחו ליישם את העצות האלה בחיים שלהן. לא כל מי שמספיק רוצה ומספיק חרוצה תהיה מנהלת בנק.
*קו קלוקס קלאן
"לטיפול בילדים ובבית נמצאו פתרונות" – המשפט הקטן הזה מעצבן במיוחד. כי מהם הפתרונות? נשים אחרות, מן הסתם פחות שאפתניות ומוכוונות מטרה, שמנקות ומטפלות בילדים של אותן נשות קריירה (ביטוי מתועב) נערצות. איך זה מתיישבת עם הקביעה שהן "הועילו למצב הנשי הרבה יותר מהפמיניזם הרדיקלי"?
תכף גם היא תאשים את הפמיניסטיות בכישוף.
אבל איך אפשר להגיב ברצינות על טור שמכיל משפט כמו: "שם הן הכי באלמנט של עצמן"? – זה אומר לי שורד רמון ריבלין לא שונאת נשים אלא פשוט מטומטמת.
לא, יש פה הרבה פוסטים על טקסטים מטומטמים והטקסט הזה לא כזה. פשוט נובע מראיית עולם מאוד מסוימת.
"שם הן הכי באלמנט של עצמן" – מילא העברות המיותר, אבל לא "שם הן באלמנט שלהן", אפילו לא "שם הן הכי באלמנט שלהן", אלא "שם הן הכי באלמנט של עצמן"?
פסדר. זה לא בלוג על שימוש לא אלגנטי בשפה
זה ניתוח יפה, וגם ענייני.
קשה לי להתאפק, אז כתוספת אד-הומינמית (ואולי גם טריוויאלית): הרי כל הטקסט הזה עצמו של גב' רמון ריבלין הוא פרפורמנס של "אמביציה ומצליחנות נשית", שלה עצמה, בדיוק מהסוג שהיא מתארת. פעולות הכתיבה שלו והפרסום שלו הן המחשה של האידיאולוגיה שלה, גם הגלויה וגם הסמויה. כדי להתקבל לאכסניה היוקרתית של גלובס, רמון ריבלין מדירה מהצגת-העצמי שלה את השפעת יחסי הכוח עליה כאישה, וכך להוות דוגמא חיה להצלחה נשית.
מהווה*
יו, אתה חזק בז'רגון לימודי מגדר! 🙂
זה נוראי, ניסיתי להוריד את המינון אבל זה לקח המון זמן אז פשוט לחצתי על "פרסם" ככה… 😦
LOL
לא, זה דווקא היה מוצדק במקרה הזה. אני מניחה שהיה אפשר לכתוב את זה גם בלי ז'רגון אבל זה עזר לבנות טיעון חזק ומעניין. אני מרגישה כאילו אני עושה עכשיו פרפורמנס של הצגת העצמי שלי כמתנשאת, אז אסתום.
אוף איתך. גיליתי אותך היום. מי שטען שלפמיניסטיות אין חוש הומור, לא נתקל בפמיניסטיות הנכונות.
תודה רבה! מילא שאני מכירה המון פמיניסטיות נורא מצחיקות, אבל הבלוג הזה חשף בפניי עולם שלם של אנטי-פמיניסטים שאין להם חוש הומור בשקל. 🙂
הכתבה הזו עצבנה אותי כי היא כתבה פשטנית, שמושפעת מראיית עולם גברית פסודו-ליברלית שמרדדת את הדילמה של נשים בשוק העבודה ל"בחירה בין קריירה למשפחה". הבעיה שלי היא עם המילה "בחירה". רוב הנשים לא חיות בריק, או בעולם ליברלי-אוטופי שבו יש להן "בחירה חופשית" במובנה הטהור. אנחנו חיות בחברה הישראלית, שהיא (ברובה הלא תל אביבי) שמרנית / מיליטנטית- מאצ'ואיסטית (או גם וגם), שמחפיצה ומקטינה נשים במקרה הרע ומתייחסת אליהן כרחם נייד במקרה הגרוע. אישה שגדלה באוירה כזו לא באמת "בוחרת" והתקדמות הקריירה שלה ממש לא תלויה רק בה. נורא כיף לדמיין שאנחנו חיות בעולם שבו אין דבר כזה "תודעה כוזבת" וכל תקרות הזכוכית נופצו, אבל מה לעשות שאנחנו חיות בישראל 2012 ולא בדמיון הקודח של גב' רמון ריבלין?
כמי שנשואה לגבר הכי מקסים-שיוויוניסט-תומך-אוהב שיש אני יכולה להעיד שאפילו זה ממש לא מספיק ושאני קצת מופתעת שאף אחד עוד לא דיבר על הפיל שבחדר – חוסר היכולת של גברים לעבוד פחות שעות.
גם אם הגבר ממש ממש רוצה לעבוד פחות שעות ולהיות זה שנמצא בבית יותר בעוד האישה מפתחת קריירה רבת שעות (אנשים שמביאים ילדים ואז נעלמים שניהם לימים שלמים בזויים בעיני ואני לא מתכוונת להתייחס אליהם. אם אתה לא רוצה להשקיע בילד שלך – אל תייצר אותו), אין כמעט מקומות עבודה שיתמכו בהחלטה כזו – הוא פשוט לא ימצא עבודה, או יפוטר מהמקום שהוא עובד בו.
החברה הרבה יותר סלחנית לנשים שרוצות לעבוד 75% משרה מאשר לגברים כאלה (או לגברים שרוצים לעבוד "רק" 100% משרה), וכאשר נמצאים בזוגיות ארוכת שנים ומחוייבויות – אלו בדיוק הדברים שבהם צריך לעשות החלטות קשות.
אז כאשר מגיעים לעשות את ההחלטה הזאת ומצד אחד יש בן אדם שאין לו בעיה לקבל אישור לעבוד פחות שעות (וברוב המקרים גם מרוויח פחות לשעה…) ובצד השני בן אדם שכמעט בלתי אפשרי לו לקצץ בשעות – המערכת הזוגית נוטה באופן טבעי לפתרון הכי קל שייטיב עם המערכת הזוגית, ולא עם הבן אדם הבודד, שלא חי בואקום.
אז בן הזוג הספציפי שלי יכול להיות הכי שיוויוניסט ובאמת להתכוון לזה כשהוא אומר שמבחינתו אין לו בעיה שאני אפתח קריירה והוא יהיה יותר בבית, אבל אין שום סיכוי שהוא ימצא מקום עבודה שיתמוך בהחלטה הזאת.
את צודקת, אין מה לומר. הבעיה מתייחסת לשני המינים. יש יותר מפיל אחד בחדר.
פינגבק: מרבות בכתיבה « האחות הגדולה