והיום ב"מה נשים לובשות שאפשר להשתמש בו כתירוץ לא לקחת אותן ברצינות": גיא וינברגר ידבר על מכנסיים קצרים.
האמת, אין לי כוח לנתח את הטקסט הזה יותר מדי. הילהנוגה כבר עשתה את זה טוב, וזה ממילא טור קצרצר ומחופף שנראה כאילו מטרתו העיקרית היא לחשוף כמה ילדות קטנות במכנסיים קצרים מדליקות את הכותב (TMI, דוֹד. TMI). ילדות כמו שאני הייתי בתיכון, כשלבשתי שורטס קצרצרים כי 1. זה מה שכולן עשו, 2. זה נראה לי יפה ו-3. היה לי חם. איכשהו, החברים, המשפחה והמורים שלי הצליחו להתייחס אליי כאל נערה אינטליגנטית בעלת תחומי עניין מגוונים למרות החטא הבוטה הזה שלי בתחום ההלבשה. איכשהו, בנוסף, נשים מבוגרות לא תפסו אותי והיכו אותי ברחוב על "חוסר הכבוד" ו"ההשפלה" שאני מסבה להן כשאני מנצחת "בקרב על הסקסיות". אולי זה כי לא הייתי סקסית מספיק, או אולי…
אולי העולם למעשה איננו אמבטיית בוץ גלובלית שבה נשים מכל הגילאים נלחמות על תואר הבחורה שהכי עושה את זה לגיא וינברגר?
מה שכן מעניין בטור הזה זה השימוש בפמיניזם כתירוץ לזלזל בנשים. אם פעם היה מקובל לומר (אם אתה דושבאג) משהו כמו, "אני לא אתייחס לאשה הזו בכבוד מפני שהחצאית שלה קצרה מדי וזה אומר שהיא שרמוטה", היום ניתן לומר: "אני אתייחס לאשה הזו כאל חפץ מפני שהמכנסונים שלה קצרים מדי וזה אומר שהיא לא פמיניסטית". התקדמות.
יש שני סוגים של מדורים בעיתונים ואתרי חדשות: מדורים שנוצרים במשרד של עיתון עם שולחנות ומחשבים, ומדורים כמו וואלה ספורט, שנכתבים בבית-עץ כמו של בארט סימפסון, שעל הדלת שלו יש שלט גדול "אין כניסה לבנות" ובפנים מוחבאים מגזינים ארוטיים שנסחבו מהמגירה של אבא. ובמדורים מהסוג השני, נורא חשוב לעורכים להזכיר תכופות שבנים הם בני אדם (ויכולים, למשל, להיות ספורטאים נערצים), בעוד שבנות הן במקרה הטוב ביותר מצע להשפרצה.
שק של נחשים 