לעורכי (במובן הרחב של המילה) מדור "סגנון" במעריב היה עמוד מיותר, אז ברוח אקספרימנטלית שובבה הם תפסו עובר-אורח אקראי ברחוב קרליבך, השקו אותו בדיו ונתנו לו להתעטש על הדף. זה מה שיצא.
לא, אני נותנת להם הרבה יותר מדי קרדיט: האמת המדהימה היא שבליל ההברות הנ"ל, שלא הייתי מאשרת בתור טוקבק מרוב שהוא גורם לי להצטמרר פיזית במבוכה, הינו למעשה "טקסט" "מגזיני" אשר עבר עריכה, הגהה ועימוד והובא לדפוס במשהו שעדיין מוגדר טכנית בתור עיתון ארצי.
מבטי מסרב להתמקד במילים מחשש שהן מידבקות, אבל מזווית העין אני רואה משפטים כגון "במערכה על כיבוש ואילוף הגבר, הצניחה במניית החוטיני היא טקטיקה שגויה", "הצניחה של מניית החוטיני היא עוד שלב בהדרת הגברים שחווה העולם המערבי בעשורים האחרונים" וכמובן
אז עכשיו החלטתן (איפה, אגב? בכינוס האחרון של הקונגרס הנשי העולמי, שתוצאותיו מתפרסמות בשירותי הנשים?) לוותר גם על החוטיני. תהיו בריאות, אבל על מה אתן מוותרות פה? על האופציה לרתק, לשתק, להצמית, להפנט, לסחרר, לערבב ולמנפלט (בושה לאקדמיה ללשון שאין עדיין שם פועל כזה) את הטיפש שביונקים, הזכר האנושי.
מאור זכריה הוא לא היחיד שמתגעגע לתקופת "מד מן", שם הוא מדמיין שכל הנשים לבשו חוטיני. פרסום הטור רומז שגם עורכי סגנון נשטפו בנוסטלגיה לתקופה שבה תפקידן של הנשים היה "לסחרר, לערבב ולמנפלט" (בא לי למות) אחרי שסיימו לנקות את הבית, ותפקידם של הגברים היה להגדיר את עצמם בשובבות כ"הטיפש שביונקים" לפני שחזרו להנהיג את הממשלה, הבנקים והעולם.
שק של נחשים 