מאקו: כך תתמודד עם התירוצים שלה להימנע מסקס

[עדכון, 12.12: נראה כי במאקו הסירו את הטור מהאתר בעקבות הפניות והרעש בפייסבוק. תמותו תודה מאקו. הנה צילום מסך של הטור.]

מכירים את זה שאתם רוצים סקס ובת הזוג שלכם לא?

מכירים את זה שהיא נותנת "תירוצים" כדי לא לעשות את מה שאתה מחשיב כעבודה שלה?

מכירים את זה שאתם צריכים לשקר, לעשות מניפולציות, לדחוף ולזיין בשכל עד שהיא תיכנע?

מכירים את זה שאתם מזבלת מלל מקוונת דוחה עם חומרים "קומיים" מימי העליה השניה שכשהם לא מעצבנים זה רק כי הם lame מדי?

כך תתמודד כשלא בא לה סקסמכירים את זה שבטוקבק קצרצר המגיבים שלכם חושפים מחדש כמה בריונות, רוע וניצול מסתתרים מאחורי הדאחקות הלא מזיקות לכאורה?
טוקבק

אני אונס את אשתי באיומים כל יום LOLLLLLL

[קישור לכתבה]

מודעות פרסומת

סלונה: האויב האמיתי של התנועה הפמיניסטית — השורטס

והיום ב"מה נשים לובשות שאפשר להשתמש בו כתירוץ לא לקחת אותן ברצינות": גיא וינברגר ידבר על מכנסיים קצרים.

האמת, אין לי כוח לנתח את הטקסט הזה יותר מדי. הילהנוגה כבר עשתה את זה טוב, וזה ממילא טור קצרצר ומחופף שנראה כאילו מטרתו העיקרית היא לחשוף כמה ילדות קטנות במכנסיים קצרים מדליקות את הכותב (TMI, דוֹד. TMI). ילדות כמו שאני הייתי בתיכון, כשלבשתי שורטס קצרצרים כי 1. זה מה שכולן עשו, 2. זה נראה לי יפה ו-3. היה לי חם. איכשהו, החברים, המשפחה והמורים שלי הצליחו להתייחס אליי כאל נערה אינטליגנטית בעלת תחומי עניין מגוונים למרות החטא הבוטה הזה שלי בתחום ההלבשה. איכשהו, בנוסף, נשים מבוגרות לא תפסו אותי והיכו אותי ברחוב על "חוסר הכבוד" ו"ההשפלה" שאני מסבה להן כשאני מנצחת "בקרב על הסקסיות". אולי זה כי לא הייתי סקסית מספיק, או אולי…

אולי העולם למעשה איננו אמבטיית בוץ גלובלית שבה נשים מכל הגילאים נלחמות על תואר הבחורה שהכי עושה את זה לגיא וינברגר?

מה שכן מעניין בטור הזה זה השימוש בפמיניזם כתירוץ לזלזל בנשים. אם פעם היה מקובל לומר (אם אתה דושבאג) משהו כמו, "אני לא אתייחס לאשה הזו בכבוד מפני שהחצאית שלה קצרה מדי וזה אומר שהיא שרמוטה", היום ניתן לומר: "אני אתייחס לאשה הזו כאל חפץ מפני שהמכנסונים שלה קצרים מדי וזה אומר שהיא לא פמיניסטית". התקדמות.

[קישור לכתבה]

בינתיים, בפלנטה של גיל רונן

נחשו מי עדיין כותב ב-nrg! כן, זה גיל "האשה נמשכת אל מי שמושל בה" רונן:

עליתן עלינו, פמיניסטיות. אנחנו, הגברים הרשעים של מדינת ישראל, חברנו יחד בקנוניה אפלה, לפרנס את נשותינו ואת ילדינו. בחוצפתנו הרבה אנו עובדים מחוץ לבית במשך שעות ארוכות יותר מהנשים (בממוצע), בעבודות קשות ומסוכנות יותר (בממוצע), כדי להביא אוכל לשולחן ולשלם את החשבונות. […]

הזוועה הזו מתרחשת ממש מתחת לאף של כולנו. כלפי חוץ, הנשים שסובלות מבעל המשמש כמפרנס עיקרי יכולות להיראות שלוות, מטופחות ומאושרות. אבל אנחנו יודעים שבתוך כל אישה כזו מסתתרת שפחה מודרת ומושתקת, שבעלה לא נותן לה לשבת במקומו מאחורי ההגה של המונית או של הסמיטריילר, או להיתלות לצדו מאחורי משאית הזבל, או לבלות איתו באתרי בנייה וחקלאות מבוקר עד ערב, לצד עובדיו המיוזעים.

הפעם, גיל "היא רוצה שהוא יגיח מהאפילה, יהפוך אותה, יבעל אותה" רונן רוצה להסביר לנשי ישראל שהתעמולה הפמיניסטית משקרת להן, ולמעשה הן אינן מופלות בשכר. נהפוך הוא — הן מופלות לטובה מהנורמות שמאפשרות להן לשבת בבית ולטפח את ציפורניהן בזמן שהגבר המסוקס שלהן עובד "באתרי בנייה וחקלאות מבוקר ועד ערב".

חשוב לזכור שהפער בין גברים לנשים הוא פער בשכר הממוצע ברמה הכלל-מגדרית. לא מדובר באפליה של אחד על אחד בשתי משרות זהות, כפי שהתועמלניות הפמיניסטיות אוהבות לטעון. הפער נובע, רובו ככולו, מזה שגברים פשוט עובדים (בממוצע) יותר שעות, יותר לילות ויותר שבתות, ועושים יותר עבודות מסוכנות – בין היתר משום שחונכו לראות בעצמם מפרנסים אחראים. […]

הכי קל הרי לכעוס על הגברים ולפרוק עליהם באלימות חקיקתית-עיתונאית-משטרתית את כל התסכולים. אנחנו לא נחזיר לכן באותו מטבע, כי האינסטינקט הגברי שלנו אומר לנו שאתן זקוקות להגנה שלנו ושאסור לנו לתקוף אתכן.

לא מפריע לי שמר "נהמות הפינאלה של המשגל" עדיין יורק את אותו הבולשיט, עדיין מקשקש טיעונים שהופרכו מזמן, עדיין חושף בחוסר מודעות עצמית מביך את האובססיה שלו לדמות הגבר השרירי וההרואי, המסוקס והמיוזע. כל זה מקסימום משעשע.

מפריע לי שנרג' מעריב רואה לנכון לפרסם שוב ושוב את שירי הקינה הפתטיים האלה על מותם של ימי הביניים רק משום שהם מוגשים לו (אני מניחה) בחינם. באמת אין שום רף? אין איזו קרקע מתחת לערימת הדומן שמתחת לעובש בלמטה של החבית? אם העיתון כולו ממילא עומד להיסגר בעוד יומיים, לא עדיף להתפגר עם מצפון נקי?

מסתבר שלא. הנה טעימה מהתגובות, שמתפרסמות, יש לציין, רק לאחר בדיקה ואישור של מערכת נרג':

[קישור לכתבה]

דה באזר: אמור לי מי אשתך ואומר לך שהיא פרה

בבלוג הספורט דה באזר, מבית ערוץ הספורט, מנתחים את הפרסונות של הטניסאים היריבים פדרר ומארי על פי המראה החיצוני של בנות משפחתם:

אתה מסתכל על מירקה ושואל את עצמך – לזה הוא מסוגל? הטניסאי אולי הגדול בהיסטוריה לא הצליח למצוא לעצמו דוגמנית סלבריטי שתהווה עוד גביע בארון שלו? לנדאל יש, למארי גם יש (עוד שניה נגיע גם אליו), למה הוא בחר בה?

מאיפה היא הגיעה, עם הסוודרים האלו, הלחיים התפוחות מיותר מדי שוקולד שוויצרי משובח ועיני העגל? ולמה בכלל היא גוררת את עצמה בכל העולם, עם שתי התאומות הקטנות לכל מקום שבו רוג'ר משחק, האם היא לא סומכת על רוג'ר שיידע לשמור על עצמו מכל אותן מעריצות? ואולי היא יודעת משהו על הפקיד שלנו, שמחייב אותה להשגיח עליו בשבע עיניים לבל יפזול למחוזות שהשתיקה יפה להם?

ואולי זה בכלל רוג'ר שרוצה אותה. רוג'ר של הסוודרים עם צוואר הגולף. אולי היא העוגן שלו, כשהוא מרים את העיניים אל הקהל ורואה אותה, הוא נזכר מחדש שהוא לא כוכב רוק, אלא סתם רוג'ר, פקיד פטנטים שוויצרי, שפה בשביל לנצח טורנירים, לא בשביל להשיג עוד דוגמנית.

בשביל זה יש בלוגי ספורט, הלא כן? כדי לתת זווית שונה, אישית, אינטליגנטית ואירונית על האירועים והאנשים, זווית שהעיתונים ואתרי המיינסטרים לא מסוגלים לתת, בהיותם שקועים יותר מדי באינטרסים של תעשיית הספורט.

השוו את הטקסט למעלה, למשל, לאייטם שהופיע בוואלה ספורט לפני שנה בנושא "איך רוג'ר פדרר עדיין תקוע עם מירקה?" (כותרת אמיתית).

בואו נודה באמת: פדרר יכול היה להשיג משהו יותר טוב. […] היא לא יפה במיוחד, לא סקסית במיוחד, לא קורנת במיוחד, נראית קצת פולנייה נרגנת, ולספורטאי צעיר ומבוקש, למיליונר צעיר ומצליח, לאדם ששבר שיאים היסטוריים – מגיע רק הקרם דה לה קרם. לא מירקה. […]

יודעים מה? לא כל אחד בנוי לצאת עם דוגמנית על, אנחנו מבינים. אבל תראו את החברה של נדאל, איזה פרח. לא כוכבת על, אבל ספרדייה עדינה וסימפטית, חייכנית וקורנת, כזו שנפלאה בפשטות שלה. […]

אבל האמת היא, שככה אנחנו אוהבים את פדרר. אם יש משהו שמייצב אותו, זה הזוגיות. […] בגלל זה אנחנו אוהבים אותך, רוג'ר. ולגבי מירקה, לא נותר אלא להניח שיש בה איכויות נסתרות.

אתם רואים את ההבדל התהומי? אחד מהטקסטים אירוני ומודע לעצמו, השני נהנה להתפלש בטראש במכוון. או ההיפך. או שניהם. על מה דיברנו?

אה, כן. אשתו של פדרר שמנה. חחחחח.

[קישור לפוסט]

וואלה ספורט: חחחחח הייתי משפריץ לה על הפרצוף

יש שני סוגים של מדורים בעיתונים ואתרי חדשות: מדורים שנוצרים במשרד של עיתון עם שולחנות ומחשבים, ומדורים כמו וואלה ספורט, שנכתבים בבית-עץ כמו של בארט סימפסון, שעל הדלת שלו יש שלט גדול "אין כניסה לבנות" ובפנים מוחבאים מגזינים ארוטיים שנסחבו מהמגירה של אבא. ובמדורים מהסוג השני, נורא חשוב לעורכים להזכיר תכופות שבנים הם בני אדם (ויכולים, למשל, להיות ספורטאים נערצים), בעוד שבנות הן במקרה הטוב ביותר מצע להשפרצה.

זה בסדר, וואלה ספורט! אתם יכולים להירגע. לא שכחנו לרגע שאנחנו לא מוזמנות למועדון המגניב שלכם.

[קישור לכתבה]

וואלה מגיש: צעד נוסף בדרך לקליימקס מפנק

למקרה ששכחתם שאחד האתרים הגדולים בארץ רואה נשים בראש ובראשונה כחומר לאוננות, הנה אחת מהכתבות החגיגיות שעלו שם לשבועות:  עזבו פמיניזם, זה מדהים אותי כצרכנית עיתונות וכמישהי שעסקה בעבר בתחום שנאדים אומללים כאלה מוצעים, מאושרים, מעובדים ומועלים לרשת מדי יום בלי שאף אחד מהמעורבים יעצור ויגיד, "היי, רגע, איך החיים שלי הגיעו לזה? איפה פניתי פניה לא נכונה? אני רוצה לבכות".

ידידי יונתן סיכם זאת לא רע:

בוויינט יהדות חושבים שמחאת השרמוטות לא מנומסת :(

שלום, רחלי מלק-בודה! ברוכה הבאה. איך היתה הטיסה?

למרבה האירוניה, בעוד השרמוטות יוצאות נגד אנסים ומטרידים מינית – הן עצמן אונסות את הסביבה להביט בהן ולשים לב לקיומן.

יואילו השרמוטות לשאול את עצמן מדוע אין "מצעד השרמוטים". איך זה שכמעט ואין בנמצא גברים בעלי דחף בלתי מוסבר לחשוף את אזורי ערוותם לעיניי כל באופן חופשי? אולי משום שזהו דחף נשי עתיק יומין.

זה קצת לא נעים אבל אני חייבת להסביר לך משהו. זה הולך ככה. אצלנו בכדור הארץ, יש לפעמים קונפליקטים פנימיים בין בני האנוש. כשתת-קבוצה כלשהי מרגישה שנעשה לה עוול, למשל קבוצת מה שאנחנו קוראים "נשים", היא לפעמים מנסה למשוך תשומת לב לכך בדרכים שמטרידות את הצופים מן הצד. זוהי בעצם הזמנה לצופה לברר את שורש העניין — במקרה הזה, מה זה נשים, מה זה גברים, מה המוחות מנסות לומר, ולמה בחרו בדרך הזו לעשות זאת. כן, זו בעיה, לא הכל כתוב במדריך התיירים! אבל למרבה הצער ממש מקובל חברתית לדרוש זאת ממי שרוצה לכתוב על העניין טור בעיתון. עניין של נימוס, אם תרצי.

[קישור לכתבה]