בינתיים, בפלנטה של גיל רונן

נחשו מי עדיין כותב ב-nrg! כן, זה גיל "האשה נמשכת אל מי שמושל בה" רונן:

עליתן עלינו, פמיניסטיות. אנחנו, הגברים הרשעים של מדינת ישראל, חברנו יחד בקנוניה אפלה, לפרנס את נשותינו ואת ילדינו. בחוצפתנו הרבה אנו עובדים מחוץ לבית במשך שעות ארוכות יותר מהנשים (בממוצע), בעבודות קשות ומסוכנות יותר (בממוצע), כדי להביא אוכל לשולחן ולשלם את החשבונות. […]

הזוועה הזו מתרחשת ממש מתחת לאף של כולנו. כלפי חוץ, הנשים שסובלות מבעל המשמש כמפרנס עיקרי יכולות להיראות שלוות, מטופחות ומאושרות. אבל אנחנו יודעים שבתוך כל אישה כזו מסתתרת שפחה מודרת ומושתקת, שבעלה לא נותן לה לשבת במקומו מאחורי ההגה של המונית או של הסמיטריילר, או להיתלות לצדו מאחורי משאית הזבל, או לבלות איתו באתרי בנייה וחקלאות מבוקר עד ערב, לצד עובדיו המיוזעים.

הפעם, גיל "היא רוצה שהוא יגיח מהאפילה, יהפוך אותה, יבעל אותה" רונן רוצה להסביר לנשי ישראל שהתעמולה הפמיניסטית משקרת להן, ולמעשה הן אינן מופלות בשכר. נהפוך הוא — הן מופלות לטובה מהנורמות שמאפשרות להן לשבת בבית ולטפח את ציפורניהן בזמן שהגבר המסוקס שלהן עובד "באתרי בנייה וחקלאות מבוקר ועד ערב".

חשוב לזכור שהפער בין גברים לנשים הוא פער בשכר הממוצע ברמה הכלל-מגדרית. לא מדובר באפליה של אחד על אחד בשתי משרות זהות, כפי שהתועמלניות הפמיניסטיות אוהבות לטעון. הפער נובע, רובו ככולו, מזה שגברים פשוט עובדים (בממוצע) יותר שעות, יותר לילות ויותר שבתות, ועושים יותר עבודות מסוכנות – בין היתר משום שחונכו לראות בעצמם מפרנסים אחראים. […]

הכי קל הרי לכעוס על הגברים ולפרוק עליהם באלימות חקיקתית-עיתונאית-משטרתית את כל התסכולים. אנחנו לא נחזיר לכן באותו מטבע, כי האינסטינקט הגברי שלנו אומר לנו שאתן זקוקות להגנה שלנו ושאסור לנו לתקוף אתכן.

לא מפריע לי שמר "נהמות הפינאלה של המשגל" עדיין יורק את אותו הבולשיט, עדיין מקשקש טיעונים שהופרכו מזמן, עדיין חושף בחוסר מודעות עצמית מביך את האובססיה שלו לדמות הגבר השרירי וההרואי, המסוקס והמיוזע. כל זה מקסימום משעשע.

מפריע לי שנרג' מעריב רואה לנכון לפרסם שוב ושוב את שירי הקינה הפתטיים האלה על מותם של ימי הביניים רק משום שהם מוגשים לו (אני מניחה) בחינם. באמת אין שום רף? אין איזו קרקע מתחת לערימת הדומן שמתחת לעובש בלמטה של החבית? אם העיתון כולו ממילא עומד להיסגר בעוד יומיים, לא עדיף להתפגר עם מצפון נקי?

מסתבר שלא. הנה טעימה מהתגובות, שמתפרסמות, יש לציין, רק לאחר בדיקה ואישור של מערכת נרג':

[קישור לכתבה]

מעריב: הקיפוח אצלך בראש חחחחח

אז היה יום האשה ודיברו על אפליה מתקנת ואז חשבתי, איזה פלוצי זה, כאילו, מה מתקן באפליה?!! זאת אפליה!!!1 חחחחחחח וזה רק נותן לגיטימיות לבחורה כאילו לרחם על עצמה הנה אני למשל נשארתי בבית עם הילדות מתוך בחירה כשבעלי עבד בינתיים ואז כאילו עוד התעצבנתי על בעלי! כאילו עכשיו אני זוכרת שזאת היתה בחירה שלי ובעצם טעיתי אבל אני כותבת את זה רק כי הוא בחו"ל אל תגידו לו שאמרתי את זה חחחחחח וגם, כשאני מבקשת, מהילדה שלי, לעזור לשטוף כלים היא תמיד אומרת "למה אני", כאילו, אין שם עוד אף אחד אבל למה דווקא היא חחחחח. אתם רואים?!!! ככה זה עובד! אנחנו לגמרי צריכות לצאת מזה!!!!

לא לא לא לא, מעריב. אמרתי לא. עיתון רע. עכשיו צא מהסלון ותן לי לנקות את השטיח. ואם עוד פעם אחת אתה מפרסם טור כל כך מטופש ושטחי וילדותי ובועתי ואגוצנטרי שכל כך מעליב הן אקטיביסטיות והן את מי שכן חוותה קיפוח והן את האינטליגנציה, אני ארביץ לך עם כלב מגולגל.

[קישור לכתבה]

בלו מעריב: נטלי עטיה נאנסה. צפו

בלו נטלי, מעריב? בלו נטלי? באמת? משחק מילים חמודי מתחכמי שמקשר בין השם של המרואיינת לסדרה על עבדות מין בישראל, לצד תמונה גדולה של ציצים — זו נראית לכם דרך לגיטימית למסגר סיפור על אשה שעברה אונס והטרדות בגיל 15 ומתמודדת עם זה כבר שני עשורים?

כן, ברור שזה לגיטימי אצלכם. אונס זה חמוד וסקסי, עבדות מין זה קליל ופיקנטי, וממילא אתם מפרסמים את הסיפור הזה על כל פרטיו ה"חושפניים במיוחד" במטרה שיקראו אותו ביד אחת.

מבחינתי, אגב, היה שווה להקשיב לסיפור של נטלי עטיה, אפילו במחיר ההתלכלכות הפיזית והנפשית שבנגיעה בדפים של מעריב. היא מדברת כאן יפה וחכם ופשוט ולעניין. חבל שהיא מדברת לעיתון של בהמות.

[קישור לכתבה בנרג']

במעריב מצרים על מות החוטיני

לעורכי (במובן הרחב של המילה) מדור "סגנון" במעריב היה עמוד מיותר, אז ברוח אקספרימנטלית שובבה הם תפסו עובר-אורח אקראי ברחוב קרליבך, השקו אותו בדיו ונתנו לו להתעטש על הדף. זה מה שיצא.

לא, אני נותנת להם הרבה יותר מדי קרדיט: האמת המדהימה היא שבליל ההברות הנ"ל, שלא הייתי מאשרת בתור טוקבק מרוב שהוא גורם לי להצטמרר פיזית במבוכה, הינו למעשה "טקסט" "מגזיני" אשר עבר עריכה, הגהה ועימוד והובא לדפוס במשהו שעדיין מוגדר טכנית בתור עיתון ארצי.

מבטי מסרב להתמקד במילים מחשש שהן מידבקות, אבל מזווית העין אני רואה משפטים כגון "במערכה על כיבוש ואילוף הגבר, הצניחה במניית החוטיני היא טקטיקה שגויה", "הצניחה של מניית החוטיני היא עוד שלב בהדרת הגברים שחווה העולם המערבי בעשורים האחרונים" וכמובן

אז עכשיו החלטתן (איפה, אגב? בכינוס האחרון של הקונגרס הנשי העולמי, שתוצאותיו מתפרסמות בשירותי הנשים?) לוותר גם על החוטיני. תהיו בריאות, אבל על מה אתן מוותרות פה? על האופציה לרתק, לשתק, להצמית, להפנט, לסחרר, לערבב ולמנפלט (בושה לאקדמיה ללשון שאין עדיין שם פועל כזה) את הטיפש שביונקים, הזכר האנושי.

מאור זכריה הוא לא היחיד שמתגעגע לתקופת "מד מן", שם הוא מדמיין שכל הנשים לבשו חוטיני. פרסום הטור רומז שגם עורכי סגנון נשטפו בנוסטלגיה לתקופה שבה תפקידן של הנשים היה "לסחרר, לערבב ולמנפלט" (בא לי למות) אחרי שסיימו לנקות את הבית, ותפקידם של הגברים היה להגדיר את עצמם בשובבות כ"הטיפש שביונקים" לפני שחזרו להנהיג את הממשלה, הבנקים והעולם.

[קישור לכתבה]