נרג' מציג: האמת המזעזעת שמאחורי יום האשה

איך זה אף אחד לא שלח לי את הטור הזה בשבועיים שחלפו מאז פרסומו? הייתכן שאיש מקוראיי לא קורא נרג'? כפרה עליכם, אתם אולי בעלי הגיון בריא ויצר שימור עצמי אבל מתרשלים בתפקידכם כמלשינים.

nrg מעריב, אם לא ידעתם, מאמין במחויבות של התקשורת לקהילה. לפיכך האתר אוסף אומללים נמוכי מצח ומזילי ריר שמוחם הרפה אינו מסוגל לעבד את מורכבויות המאה ה-21, ונותן להם לכתוב לו טורים, בתקווה שהדבר ישמש להם כריפוי בעיסוק ויעזור להם לחזור ולהשתלב בחברה הנורמטיבית. זוהי יוזמה חברתית מרגשת ומעוררת הערכה. אחד הכותבים האלה הוא גיל רונן, מייסד עמותת הפמיליסטים, שמשנתה האנטי-נשית ההזויה והמשעשעת מזכירה מאוד קבוצות נוצריות פונדמנטליסטיות בארה"ב.

בכנות, אין לי סנטימנטים ליום האשה. זה יום שבו אידיוטים מברברים על פמיניזם וציניקנים מוכרים קוסמטיקה, ואם יש לו שימוש, זה בעיקר כתאריך שמוציא את שונאי הנשים מהחורים כך שאני אדע להיזהר מהם. אבל תאוריית הקונספירציה של גיל רונן לגבי מטרת היום הזה היא סאטירה עצמית מצוינת, שמאפיינת במדויק את הפרנויה השמרנית מפני כל מה ומי שמעודד נשים לצאת מהמטבח:

עד לפני כ-20 שנה, נזכיר, צויין בישראל החג השמח והמשפחתי שנקרא יום האם, בו ילדים ואבות נתנו לאמא מתנות ופינוקים. אז עוד האמינו כאן – חילונים ודתיים כאחד – ב"משפחה" במובן הישן והטוב, שבנויה סביב דמותה של אמא אוהבת ומקריבה, המשמשת כמרכז הבית שהכל סובב סביבו […] בארצות הקומוניסטיות, לעומת זאת, "יום האם" נחשב לחג בורגני מאוס, משום שלקומוניסטים היה חשוב מאוד לחבל במעמד המשפחה. משפחה היא גוף חזק ועצמאי, ודיקטטורות לא אוהבות אנשים חזקים ועצמאיים. לפיכך היה חשוב לעודד נשים שלא לראות את עצמן בתפקיד משפחתי, ולדחוף אותן לעבודה במפעלים, שם כבר השתלטו עליהן ביתר קלות מוסדות השלטון ושטפו את מוחן.[…]

בעשורים האחרונים הצליח השמאל הקיצוני ליצור בארצות המערב הדמוקרטיות סוג של משטר-בתוך-משטר. בהקמת המשטר הזה נשענו אנשי השמאל הקיצוני על הטכניקות שמוכרות להם מהארצות הקומוניסטיות, כולל פירוק המשפחה באמצעות שכנוע נשים לבעוט בתפקיד האמהות.

"משפחה היא גוף חזק ועצמאי"! במיוחד חזקה ועצמאית היא "האם האוהבת והמקריבה", שאין לה קיום מעבר לטיפול בבעלה ובילדיה. עצמאות היא הקרבה. חוזק הוא כניעה. מלחמה היא שלום. דוב הוא ארנב. פחזנית היא ביסלי גריל. איך זה שאנטי-קומוניסט מצליח להיות כל כך טוב בדוחושב?

[קישור לכתבה]

בינתיים באקסנט: הצעה מפתה

הממ… אתה שונא נשים, אתה שונא הומואים, אתה חושב שזה חמוד להיות גרוע במיטה, וכשאתה לא מתבכיין שנשים לא רוצות אותך כי אתה עני, אתה מתבכיין שנשים לא רוצות אותך כי אתה שמן.

אני לא יודעת, אורי רונן. תן לי לחשוב על זה קצת.

מה זה מגפון?

לפי המניפסט:

מגפון הוא עיתון שנכתב, נערך ומופק על-ידי עשרות אנשי מקצוע מנוסים, שהתקבצו יחד במטרה ליצור גוף תקשורתי עצמאי ונטול פניות. עיתון פתוח ופלורליסטי, שמחויב לערכי הדמוקרטיה, לחופש הביטוי, לאמת.

לפי המציאות:

כמו מאקו רק בלי "האח הגדול" ובלי כסף למעצב גרפי.

[קישור לכתבה]

וויינט יחסים מגיש: נקמת הסטריאוטיפים

העצות בטור שלהלן אולי נשמעות כמו מיצוי של הסטריאוטיפים הכי נדושים ומטופשים ומעליבים שמילאו את עיתוני הנוער ומדורי הנשים לפני שאפילו הם התעייפו ועברו הלאה — אבל יש הבדל גדול.

הפעם, זה מדעי.

ד"ר דניאל דריי, "מנהל 'תורת היחסים' — פורטל מיניות וזוגיות", הינו רופא וסקסולוג בעל הבנה מדעית חדה ורקע מחקרי עשיר בתחום המיניות ומערכות היחסים. ההכשרה האקדמית שלו היא שמביאה אותו לכתוב עצות חדשניות כגון זו:

הדינאמיקה בין גברים לנשים מאפשרת לנשים חסרות ניסיון להיות גלויות יותר עם הפרטנר מנשים מנוסות, העלולות להוות איום על בן הזוג ולגרום לו לחרדת ביצוע ו/או לפגוע בביטחון העצמי שלו, וגם להיתפס כ'קלות להשגה' או 'זולות'.

אצל גברים התפיסה הפוכה, ולכן מוטב שגבר חסר ניסיון יצניע עובדה זו, בעוד גבר המעיד על ניסיונו ישרה תחושת ביטחון ופתיחות כלפי הפרטנרית.

נשים צריכות להסתיר את העבר המיני שלהן כדי שהפרטנר לא יחשוב שהן שרמוטות? מעניין, אך דומני שקראתי כבר משהו דומה. ייתכן שזה הופיע במאמר במגזין המקצועי "קוסמופוליטן", או אולי בדו"ח מחקר פורץ-דרך בכתב העת "מעריב לנוער", גליון תשמ"ב (4), איפשהו בין עדכון על תחרות נערת החן למחשוף של ברנדה. עם זאת, תמיד טוב לקבל אישוש נוסף מפי דוקטור.

עצה מאירת-עיניים נוספת:

שמרו על הדינאמיקה הקלאסית: תני לגבר להוביל. רגשות של גבר מתפתחים לאט יותר, ולכן הזמן הזה חשוב לו מאוד. הוא צריך ליזום ולהיות אקטיבי. האישה צריכה לפעול בצורה עדינה, לא להיות ברורה מאליה. לדחות אותו לפעמים, אבל גם לשדר רצון להמשיך.

על האשה לאתגר את הגבר שלה, ולעזור לו לגלות אותה בכל פעם קצת יותר.

הפעם אני כמעט בטוחה שאני יודעת איפה שמעתי טיפ דומה — זו היתה שרון בכיתה ב'2, שהסבירה לי שאני חייבת לחכות שיוני יציע לי חברות, כי אם אני אציע לו חברות, הוא לא יחבב אותי יותר. אבל שוב, למרות הנסיון של שרון בשטח, היא לא מהווה אוטוריטה כמו ד"ר דריי.

עצה חשובה אחרונה:

אל תגידו מה אתם אוהבים ורוצים לקבל בסקס, פשוט הראו זאת במעשים, תוך כדי האקט. געו כפי שהייתם רוצים שיגעו בכם.

ניסויים רבים בעכברים ובקופי-אדם העלו כי לדבר תוך כדי סקס זה מביכי כזה והורס את האווירה. מכאן עולה כי עדיף לתקשר בשלטים מודפסים, בקוד מורס או בריחות גוף, כמו נמלים.

ניתן גם להעביר מסרים באמצעות המגע המיני עצמו. נניח, את במיטה עם בחור חדש והוא לוחץ חזק מדי כשהוא עושה לך ביד וזה כואב? אז אל תגידי כלום. במקום זה, כשאת תעשי לו ביד, השתדלי לגעת לו בדגדגן ממש בעדינות.

אני מצטער על העצות השמרניות הללו. הן באמת קצת סטריאוטיפיות ומעודדות שליטה עצמית שאינה נתפסת כרומנטית או לוהטת במיוחד, ואולי אפילו קצת מניפולטיביות, אך האמינו לי, זה עובד.

הו לא, ד"ר דריי! לעולם אל תתנצל על מדע.

במעריב מצרים על מות החוטיני

לעורכי (במובן הרחב של המילה) מדור "סגנון" במעריב היה עמוד מיותר, אז ברוח אקספרימנטלית שובבה הם תפסו עובר-אורח אקראי ברחוב קרליבך, השקו אותו בדיו ונתנו לו להתעטש על הדף. זה מה שיצא.

לא, אני נותנת להם הרבה יותר מדי קרדיט: האמת המדהימה היא שבליל ההברות הנ"ל, שלא הייתי מאשרת בתור טוקבק מרוב שהוא גורם לי להצטמרר פיזית במבוכה, הינו למעשה "טקסט" "מגזיני" אשר עבר עריכה, הגהה ועימוד והובא לדפוס במשהו שעדיין מוגדר טכנית בתור עיתון ארצי.

מבטי מסרב להתמקד במילים מחשש שהן מידבקות, אבל מזווית העין אני רואה משפטים כגון "במערכה על כיבוש ואילוף הגבר, הצניחה במניית החוטיני היא טקטיקה שגויה", "הצניחה של מניית החוטיני היא עוד שלב בהדרת הגברים שחווה העולם המערבי בעשורים האחרונים" וכמובן

אז עכשיו החלטתן (איפה, אגב? בכינוס האחרון של הקונגרס הנשי העולמי, שתוצאותיו מתפרסמות בשירותי הנשים?) לוותר גם על החוטיני. תהיו בריאות, אבל על מה אתן מוותרות פה? על האופציה לרתק, לשתק, להצמית, להפנט, לסחרר, לערבב ולמנפלט (בושה לאקדמיה ללשון שאין עדיין שם פועל כזה) את הטיפש שביונקים, הזכר האנושי.

מאור זכריה הוא לא היחיד שמתגעגע לתקופת "מד מן", שם הוא מדמיין שכל הנשים לבשו חוטיני. פרסום הטור רומז שגם עורכי סגנון נשטפו בנוסטלגיה לתקופה שבה תפקידן של הנשים היה "לסחרר, לערבב ולמנפלט" (בא לי למות) אחרי שסיימו לנקות את הבית, ותפקידם של הגברים היה להגדיר את עצמם בשובבות כ"הטיפש שביונקים" לפני שחזרו להנהיג את הממשלה, הבנקים והעולם.

[קישור לכתבה]

באקסנט יחסים שונאים אינדיווידואלים

והיום ב"אין לנו שום דבר לכתוב אבל צריך תוכן לשים מסביבו פרסומות לארוחת ערב זוגית בולנטיינז דיי", ארינה טורופ (שמתארת את עצמה כ"אוהבת חומוס, פמיניזם, ואת המילה כוסית") מסבירה לקוראות הרגשניות והורדרדות של המדור איך לחגוג את ולנטיינז כך שגם בן הזוג השרירי והמסוקס שלהן לא יסבול כשהוא חוזר מיום מעייף של לכידת פרות במערב הפרוע.

הטור, שמתבסס ככל הנראה על ההנחה שאין שום היכרות בין הקוראות לבין בני הזוג שעמם הן לכאורה חיות — הן לא יודעות מה הוא אוהב או אם יש לו תחביבים כלשהם, הן רק יודעות שהן עצמן אוהבות לצחקק ונצנצים — מסביר את תורת "גברים ממאדים, נשים קשות תפיסה" מההתחלה. גברים הם גברים (שאגה! כדורגל! אשכים!), ולכן הם לא אוהבים דברים רומנטיים כאלה כמו הבנות. הם רוצים סקס, בשר, בירה, בוץ, וסקס.

אוקיי, תקנו אותי אם אני טועה, אבל למיטב הבנתי המדעית, טקסט זה אינו מכיל אירוניה. הטיפים העילגים הנ"ל — שנראים כלקוחים ממדריך תיירים לכדור הארץ שנכתב על ידי מישהו שמכיר את כדור הארץ רק משמועות ומגליונות "לאשה" עתיקים — נכתבו על ידי תושב ותיק של כדור הארץ, בשנת 2012, ברצינות גמורה. או ליתר דיוק: במירב הרצינות שאקסנט יחסים המתחנחן ורפה השכל אי פעם מרשה לעצמו.

אבל מה, אלה טיפים נהדרים עבורך ועבור בן זוגך אם אתם במקרה דמויות מצוירות מהפיפטיז.

[קישור לכתבה]