בינתיים, בפלנטה של גיל רונן

נחשו מי עדיין כותב ב-nrg! כן, זה גיל "האשה נמשכת אל מי שמושל בה" רונן:

עליתן עלינו, פמיניסטיות. אנחנו, הגברים הרשעים של מדינת ישראל, חברנו יחד בקנוניה אפלה, לפרנס את נשותינו ואת ילדינו. בחוצפתנו הרבה אנו עובדים מחוץ לבית במשך שעות ארוכות יותר מהנשים (בממוצע), בעבודות קשות ומסוכנות יותר (בממוצע), כדי להביא אוכל לשולחן ולשלם את החשבונות. […]

הזוועה הזו מתרחשת ממש מתחת לאף של כולנו. כלפי חוץ, הנשים שסובלות מבעל המשמש כמפרנס עיקרי יכולות להיראות שלוות, מטופחות ומאושרות. אבל אנחנו יודעים שבתוך כל אישה כזו מסתתרת שפחה מודרת ומושתקת, שבעלה לא נותן לה לשבת במקומו מאחורי ההגה של המונית או של הסמיטריילר, או להיתלות לצדו מאחורי משאית הזבל, או לבלות איתו באתרי בנייה וחקלאות מבוקר עד ערב, לצד עובדיו המיוזעים.

הפעם, גיל "היא רוצה שהוא יגיח מהאפילה, יהפוך אותה, יבעל אותה" רונן רוצה להסביר לנשי ישראל שהתעמולה הפמיניסטית משקרת להן, ולמעשה הן אינן מופלות בשכר. נהפוך הוא — הן מופלות לטובה מהנורמות שמאפשרות להן לשבת בבית ולטפח את ציפורניהן בזמן שהגבר המסוקס שלהן עובד "באתרי בנייה וחקלאות מבוקר ועד ערב".

חשוב לזכור שהפער בין גברים לנשים הוא פער בשכר הממוצע ברמה הכלל-מגדרית. לא מדובר באפליה של אחד על אחד בשתי משרות זהות, כפי שהתועמלניות הפמיניסטיות אוהבות לטעון. הפער נובע, רובו ככולו, מזה שגברים פשוט עובדים (בממוצע) יותר שעות, יותר לילות ויותר שבתות, ועושים יותר עבודות מסוכנות – בין היתר משום שחונכו לראות בעצמם מפרנסים אחראים. […]

הכי קל הרי לכעוס על הגברים ולפרוק עליהם באלימות חקיקתית-עיתונאית-משטרתית את כל התסכולים. אנחנו לא נחזיר לכן באותו מטבע, כי האינסטינקט הגברי שלנו אומר לנו שאתן זקוקות להגנה שלנו ושאסור לנו לתקוף אתכן.

לא מפריע לי שמר "נהמות הפינאלה של המשגל" עדיין יורק את אותו הבולשיט, עדיין מקשקש טיעונים שהופרכו מזמן, עדיין חושף בחוסר מודעות עצמית מביך את האובססיה שלו לדמות הגבר השרירי וההרואי, המסוקס והמיוזע. כל זה מקסימום משעשע.

מפריע לי שנרג' מעריב רואה לנכון לפרסם שוב ושוב את שירי הקינה הפתטיים האלה על מותם של ימי הביניים רק משום שהם מוגשים לו (אני מניחה) בחינם. באמת אין שום רף? אין איזו קרקע מתחת לערימת הדומן שמתחת לעובש בלמטה של החבית? אם העיתון כולו ממילא עומד להיסגר בעוד יומיים, לא עדיף להתפגר עם מצפון נקי?

מסתבר שלא. הנה טעימה מהתגובות, שמתפרסמות, יש לציין, רק לאחר בדיקה ואישור של מערכת נרג':

[קישור לכתבה]

ליידי גלובס, העיתון שמושך לך במאחורה של החזיה בהפסקה [ראו תיקון]

[תיקון (12.6): אני חייבת התנצלות לליידי גלובס — האייטם למטה הופיע לא במדור האונליין של ליידי גלובס כפי שכתבתי אלא באתר פנימי של גלובס המיועד ליועצי השקעות, ובין השאר לוקח תכנים בסינדיקציה מאתר מאקו. לאתר הפנימי הזה יש מדור נשים בשם "ליידי" ומכאן הבלבול. האתר הסיר את האייטם בינתיים, אגב, אבל הוא עדיין מתנוסס בגאווה במאקו, שם הופיע במקור.

קיבלנו גם תגובה מליידי גלובס: "אתמול בערב הועלה לרשת אייטם שפורסם, כביכול, על ידי מערכת 'ליידי גלובס'. האייטם הכיל תכנים סקסיסטיים שאינם עולים בשום דרך שהיא עם ערכי המגזין. מערכת 'ליידי גלובס' מתנערת מכל קשר לפרסום המזויף, ומגנה אותו בכל תוקף".]

הקורא יונתן חולק איתנו אייטם מרתק ממדור האונליין של "ליידי גלובס", המגזין התרבותי והאינטלקטואלי המוביל לנשות העסקים של ישראל:

אתם יודעים, זה צירוף מקרים מדהים כי בדיוק היום ישבתי בקיוביקל ומרחתי לק כתום עם נצנצים וניסיתי להחליט איזה פוסטר של רוברט פטינסון להדביק ליד הטלפון ותהיתי: מה הבנים באמת חושבים על הציצים שלי? החברות מנסות להגיד לי שציצי גדול זה כבר לא באופנה אבל אני יודעת שיש סיבה שגלעד משיווק לא רצה ללכת איתי למסיבה ביום שישי והעדיף להזמין את אפרת מ-QA. אני עוד הולכת עם גוזיה והיא כבר עם חזיה אמיתית, עם ברזלים, ובטח לפחות במידה B. היא בטח גם משתמשת בטמפונים.

אז קראתי את הכתבה ב"ליידי גלובס" ושמחתי שמישהו סוף סוף מתייחס לנושא הזה, של מה בנים חושבים על הגוף שלי. הגיע הזמן! אז הנה מה שהמדענים אמרו:

המדגם הגברי שלנו, הכולל 30 גברים – המספר המינימלי ליצירת מדגם מייצג – הוכיח בדיוק את זה. הגברים שלנו ענו לנו על השאלה: "איזה חזה נשי אתה מעדיף, קטן או גדול?", והתוצאות, כאמור, לא היו מפתיעות בכלל. רוב של 60 אחוזים (18 מתוך 30 הנשאלים) הודו שהם מעדיפים את הפרונט שלנו עסיסי ומלא. 33 אחוזים (10 מתוך הנשאלים) של גברים בוגרים במיוחד אמרו שמבחינתם זה לא משנה, ורק מיעוט קטן של 7 אחוזים (2 נשאלים בלבד מתוך 30!) ביכרו את החזה הקטן. בושות.

אז בקיצור היה מבעס אבל אני שמחה שהם הוסיפו ציטוטים מהבנים שמכניסים את זה קצת לפרופורציה. זה לא שהם לא רוצים אותי בכלל:

"ידוע שבנים מעדיפים ציצים גדולים; זה עניין ביולוגי. ציצים גדולים מאשרים לגבר שהאישה שמולו היא אם פוטנציאלית לילדיו".

"אם הייתי צריך לבחור זוג ציצים אחד עד המוות – הייתי לוקח ציצים בינוניים ומטה. יותר אסתטי, קצת מעצבן ומשאיר אותך עם טעם של עוד".

"אם היא בחורת חלומותיי בכל הקטגוריות האחות, גם חזה בינוני ומטה יספיק לגמרי".

"משחק בזוג פיתות מרוחות של אישה שופעת כשהיא שכובה לא משתווה להתנהלות מול זוג זקור שמשמר את צורתו ברוב התנוחות. מה גם שהאל ניחן באיזה רגש של שוויון הזדמנויות, וכשהוא נותן לבחורה יתרון של ציצי גדול הוא מגיע, לרוב, עם החיסרון של ישבן גדול".

אההההההה אתם לא מאמינים אפרת מ-QA בדיוק שלחה לי את הכתבה במייל עם הכותרת "FYI". כלבה כלבה כלבה כלבה. חסר לה שתשאיר את המחשב שלה לא נעול כשהיא יוצאת לצהריים, אני הכי הולכת להפיץ בשמה לכל החברה שהיא הצטלמה לפרסומת לפוסטינור.

[קישור לכתבה] [קישור לכתבה בקאש של גוגל] [קישור לכתבה המקורית במאקו]

לקט מדע! לסביות-צומי וחיי המין של טווסים

תודה לקורא אייל, שמעיר "קראתי את זה ותהיתי האם אפשר לקדם את פרוייקט הגרעין האיראני":

אחרי שנזפה בתנועה הפמיניסטית, אלינור "גניבת זרע היא פשע" פרארה פונה לעסוק בנשים בעייתיות מסוג אחר: כאלה שמתחילות עם גברים. אסכם בקצרה את הטיעונים שהיא מעלה נגד העניין: בלה בלה צ'רלס דרווין חרדונים וגרבילים הרפ דרפ. המסקנה:

גברים ונשים הינם בעלי תפקידים שונים במשחק החיזור. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ברור ומוגדר […] כשגבר מאותת לאשה שהוא לא יחזר אחריה ושזה יהיה התפקיד שלה במערכת היחסים – הוא בעצם מאותת לה שהוא מוותר על תפקידו כזכר במשוואה.

החלק האהוב עליי במאמר הוא ההערה בסופו:

הדברים הנאמרים בכתבה הינם פרי השקפתה וניסיון חייה של הכותבת, ומטרתם לעורר דיון ולהביע דעה אישית בלבד.

למה אתם צועקים עלי כל הזמן???? אני בסך הכל מפיצה תעמולה אנטי-נשית בעיתון, למה אתם חושבים שאני או העורכים שלי צריכים לעמוד מאחורי זה???? אמאאאאא 😦 😦 😦 😦 😦

[קישור לכתבה]

…..

ואם כבר מדע!, קבלו ניתוח של יועצת זוגיות וסקסולוגית ב"עשר פלוס: מגזין אינטרנט להורים ומתבגרים" לתופעה המוזרה והמדאיגה של חיבוקים בין ילדות ונערות מתבגרות (תודה לקורא/ת ponetium):

הן מבלות יחד כל יום: חוזרות יחד מבית הספר מחובקות ומצחקקות, יושבות יחד בחדר של בתך ומביטות אחת על השנייה באהבה, זרוקות על המיטה, מקשקשות, ובלי משים יד מלטפת שיער. הן מדברות זו עם זו במשך שעות בטלפון או בצ'אט, גם אחרי שהן נפרדות וכל אחת הולכת לדרכה.

האם ייתכן שיש לתופעה הכה מסתורית הזו הסבר פשוט — שנשים פשוט אוהבות אחת את השניה? הייתכן שלפני שהגוף והחברה מקבעים אותנו על בן זוג ממין זכר כמושא האפשרי היחיד לאובססיה והתרגשות, אנחנו חופשיות להתמסר ל"קראשים" על חברה טובה שנראית באותו הרגע כמו הבן אדם הכי מעניין ומגניב ונפלא בעולם? הייתכן, בו בזמן, שהנורמות מסביב מאפשרות לנו מה שהיא לא מאפשרת לזכרים בני אותו המין — להתחבק, ללטף את השיער ובקיצור להביע חיבה במגע? ובכלל, למה לא לשאול למה נערים לא מתחבקים ומתלטפים?

עזבו שטויות. ילדות פשוט רוצות לחרמן את מי שמסתכל:

אותה נערה שמחבקת ומנשקת את החברה שלה מול הבנים בכיתה מעוררת את "פנטזיית שתי בנות", בדיוק כמו מדונה ובריטני ספירס שבהן צפתה בעבר מתנשקות על מסך הטלוויזיה. זהו אותו גירוי ויזואלי, שנרכש כפנטזיה גברית ממגזינים ומסרטי פורנו, והוא משחק כאן כביכול לטובתה.

[קישור לכתבה]

וויינט יחסים: איך לא להתאבד על אף שחברה שלך מתחתנת לפנייך

[תודה לטל קורובקין]

הו לא! חברתי הטובה מתחתנת, בעוד שאני רווקה עדיין! היא השיגה אותי במירוץ לטבעת! נכשלתי בתפקידי כאשה! מה אעשה? לאן אוליך את החרפה? והכי חשוב: מה אלבש לחתונה?

רגע, יש פתרון! וויינט יחסים פרסמו מחדש טור ייעוץ מ-1956, במיוחד בשבילי!

1. גייסי כוחות נפש כדי להתעלות מעל הקנאה

העובדה כי החברה הטובה שלך מתחתנת לפנייך, כלל לא קשורה אלייך. נתיבי החיים שלכן שונים ואף אחד עדיין לא קיבל מדליה על חתונה (טוב נו, אולי מקדמה לדירה מאבא, אבל מילא).

אמצי לעצמך מחשבה לוגית שתהיה נכונה לך ביותר על מנת להתנער מרחמים עצמיים, וגייסי את מיטב כוחות נפש שלך כחברה ותיקה, כדי להיות שם לצידה של הכלה המיועדת.

להתעלות מעל הקנאה? אבל אני אשה! זה כל מה שאני יודעת לעשות — לקנא, לרחם על עצמי ולתקוע סכינים בגב! מה אני אמורה לעשות, להתנהג בהגיון? לפרגן?!

ביום החתונה, מבחינתך כל גורל החברות ארוכת השנים שלך עם הכלה מונח על הכף. דבר לא ייזכר לך אם לא תהיי המלווה המושלמת. לא יזכרו את אותן שיחות וחיזוקים, לא את כל אותם לילות חסרי שינה יחד ולא חוויות העבר. כל דבר או מחווה אחרים הינם זניחים לעומת היום הזה.

בתור המלווה את כרגע על תקן העוזרת, אך המטרה היא נעלה ומקודשת.

החתונה היא האירוע החשוב היחיד בחיי האשה. בשביל היום הזה היא גילחה, קילחה וטיפחה את עצמה מאז שהיתה בת שלוש, קשרה את כפות רגליה כדי שיישארו קטנות וענוגות, תפרה את קרום הבתולין מחדש ורקמה ממחטות.

תפקידי כחברה הטובה ביום זה הוא להיות נושאת הכלים, הסגנית לכהן הגדול, השליחה של ישו שעוזרת לו ליישר את השמלה ולקשור את הבירית ובתמורה זוכה לעמוד בשוליים של היפעה האלוהית והקדושה.

היי חברה טובה ונוחה לבריות, החזיקי לה את הזר/התיק/השמלה/את השקית ששכחו בבגאז' ובשום פנים ואופן – אל תהיי יותר יפה מהכלה!

אל דאגה — עם הקמטים שחרשו הדאגה והייאוש בפניי המזדקנים, אין חשש שאגנוב ממנה תשומת לב.

אבל יום אחד. יום אחד.

[קישור לכתבה]

וויינט יחסים מזהיר: גל של פדופיליה בקרב נשים!

[תודה ללי]

או שמא זו סתם דרך עילגת לנסח את האקסיומה הפליאוליתית של מגזיני-הפסולת על כך שנשים נמשכות למניאקים.  והפעם, בהקשר של מחקר מדעי מרתק.

בניסוי נוסף נשים נפגשו עם שחקנים, שחלקם גילמו את ארכיטיפ הילד הרע, בעוד אחרים גילמו את ארכיטיפ הבחור הנחמד והטוב לבב. גם הפעם נשים בעת הביוץ האמינו ש"הילדים הרעים" יתרמו יותר לגידול הילדים, אבל רק אם הן יהיו הפרטנריות שלהם.

מדע!

בא לי לבכות, אבל זה כנראה כי אני מבייצת.

[קישור לכתבה]

האב קארין בא לרפא את המסורסים

אגלה לכם סוד: קארין ארד היא שם בדוי של מטיף נוצרי פונדמנטליסטי שבא לארצו של ישו המשיח כדי לתקן את הנזק שהפמיניזם עשה לחברה. לא מאמינים?

ארד מסבירה לנו היום באקסנט על משחקי שליטה במיטה, בעקבות ההצלחה של "50 גווני אפור", רומן ארוטי זבלוני שמבוסס על סדרת "דמדומים" (ומחרמן באותה המידה, על פי השמועות).

הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לזכור לגבי BDSM: לא מדובר על תחביב משעשע, כפי שאולי חשבתם, שנשים וגברים וגברים וגברים ונשים ונשים מתעסקים בו מדי פעם. הו לא! מדובר למעשה על המיצוי המזוקק של היחסים הטבעיים בין גבר לאשה.

פמיניזם או לא, להלן העובדות:

1. נשים מעולם לא נמשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

2. נשים לעולם לא יימשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

3. ביטחון זה משעמם

האשה רוצה להישלט, הגבר רוצה לשלוט. ככה זה. גברים שלא רוצים לשלוט הם סמרטוטים, ולכן נשים לא רוצות אותם. נשים רוצות מניאקים, זה ידוע (TM).

לכן גם אין כזה דבר גברים שאוהבים שקושרים אותם, למשל, או נשים שאוהבות להיות למעלה. יכול להיות שחשבתם שיש ואתם אפילו מכירים כאלה, אבל כנראה דמיינתם. ארד היא המומחית והיא יודעת. עובדה, העסיקו אותה בבלייזר בלקרוא מכתבים של קוראים ולהסביר להם למה הם הומואים.

זה פשוט עניין אבולוציוני. פעם, כדי לבחור זכר שיכול להגן עלינו ועל צאצאינו ולדאוג לנו, היינו מחפשות את הזכר הכי חזק בחבורה. זה שרץ הכי מהר, זה שצד את החזיר הכי גדול וזה שכל השאר מפחדים ממנו.

מדע!

בואו ניסגר רגע על הנחת יסוד: שוויון בין המינים לא אומר שאין הבדל בין גברים לנשים. יש. צריך להיות. אני אוהבת את ההבדלים האלה. לא בא לי לשחק אותה חזקה כל הזמן. אני רוצה שיסירו מעלי את האיסור להראות רכות וכניעות. זה סקסי. לא בא לי להיות "זורמת" ו"מגניבה". עזבו אותי. תנו לבחורה להזדקק בשקט. לפחות במיטה.

הפמיניזם סירס לנו את הגברים. הפמיניזם הרס לנו את הנשיות. הפמיניזם הרחיק אותנו מהטבע האמיתי שלנו, שבמסגרתו אשה רוצה להיקשר למיטה על ידי הגבר עם החזיר הכי גדול.

ואז אנחנו מתפלאות נורא שהגבר היחיד שאנחנו מצליחות להימשך אליו הוא זה שלא אכפת לו. להלן, הסאדיסט.

והוא לא באמת סאדיסט, האומלל. פשוט אחת הדרכים היחידות שנותרו לו להפגין גבריות היא להיות חזק יחסית לאישה, ובגלל שאין לו איפה לבטא את הכוח הפיזי שלו, הוא נאלץ לבטא אותו מולה, כי מבחינתו היא מייצגת את האחריות לסירוס המטאפורי שלו.

אני לא בטוחה שהבנתי את הקטע הזה, אבל נראה לי שזה הולך ככה: בגלל הפמיניזם נשים רוצות רק גברים מניאקים, אבל גברים מניאקים נהיו כאלה בעל כורחם בעצם, כי כשהם לא יכולים לצוד חזירים כל מה שנשאר להם זה להתעלם מהודעות סמס.

חוסר היכולת של הגבר המודרני לבטא את גבריותו בדרך הטבעית לו, הפיזית, מזיקה לכולנו, בכל הרמות.

לגבר, כי הוא מתוסכל, עצבני ומרגיש חלש ומסורס, והעובדה שהוא כבר לא המפרנס היחיד שהאישה מחכה לו בבית לא עוזרת גם היא. לא מפליא אותי בכלל שבעיות התפקוד הגבריות עלו למספרים מדהימים בשני העשורים האחרונים.

ובגלל זה אסור לתת להן להצביע בבחירות. פרייז דה לורד!

[קישור לכתבה]

תקציר ההיסטוריה של הפמיניזם באדיבות וויינט יחסים

ואתם חשבתם שמדובר במדור שטחי ורדוד!

הכותבת אלינור פרארה יצאה לערוך מחקר היסטורי וסוציולוגי מקיף כדי לבדוק למה פמיניזם זה כזה קקי וכולם שונאים את זה. אלה הממצאים:

1. במאה ה-19, הפמיניסטיות פשוט רצו שוויון, בקטע אבולוציוני (?).

2. בשנות החמישים של המאה העשרים, הן רצו לצאת לעבוד!

מה לעשות שלא לכל אשה מתאים להיות עקרת בית ואם במשרה מלאה, כמו שלא לכל גבר מתאים להיות מכונאי או מדען. ישנן נשים שרוצות למצות את יכולותיהן מחוץ לבית – ואת זה החברה צריכה לאפשר להן.

חייבים להעריך את הטון המחנך של פרארה, כשהיא מסבירה באומץ שלא כל הנשים צריכות להישאר בבית עם הילדים.

3. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל "אז הגיע הפמיניזם הרדיקלי". אני מקווה שאתם יושבים כי זה נהיה מפחיד:

כמו הרבה אידיאולוגיות שפורשו בצורה מעוותת, כך עבר הפמיניזם גם הוא טרנספורמציה והפך מאידיאולוגיה טובה ומועילה – לסיוט מתמשך.

סטאלין, מאו, מרב מיכאלי.

הפמיניזם המקורי, הטוב והמכובד, ביקש להחזיר לנשים את זכויותיהן ולקדמן כדי שיהיו שוות ערך לגברים. הפמיניזם הרדיקלי, הנבזי והכוחני, יצר דמוניזציה של הגברים, כאילו כל גבר הוא מדכא, אנס או נצלן. לדעתן של הרדיקליות – גברים מיותרים לחלוטין.

4. כתוצאה מההשתלטות של הפמיניסטיות הרדיקליות, "גברים רבים הפכו לקורבנות". ההתנכלות לגברים, לפי פרארה, מתבטאת בשני תחומים עיקריים: (1) חוקי ההטרדה המינית ו-(2) גניבת זרע.

בעבר גברים יכלו להטריד מינית נשים במקום העבודה מבלי לתת על כך את הדין, וכנגד מצבים כאלו, בצדק רב, נחקק החוק כנגד הטרדה מינית. אממה, היום לא מעט נשים מנצלות חוקים אלו כדי להפחיד, כדי לשלוט וכדי להראות מי בעצם כאן הבוס: כל מבט שלא במקום, כל אמירה המתפרשת בצורה שגויה, כל בדיחה עשויה להפוך את הגבר לקורבן הבא.

כיום, תחת שלטון האופל הפמינאצי, גברים בשוק העבודה הם מיעוט מדוכא ונמוך-דרג, המסתובב במסדרונות בראש שפוף, לא מסתכל לצדדים וממעט לדבר מפחד הקולגות ממין נקבה, שרק מחפשות תירוץ קלוש לתביעה על הטרדה מינית. אני מופתעת שהאו"ם עוד לא שלח מסוקים לפנות את הגברים מהמשרדים בהם הם חיים באימה כזאת.

אבל גם מחוץ לשעות העבודה, כשהוא עם בת-הזוג הפרטית שלו, אין לגבר האומלל והרדוף מנוחה:

באמצעות כניסה להריון לא מתוכנן והפיכת הגבר לאב שלא מרצונו, נשים יכולות לדרוש מהגברים מזונות […] אחיותיי היקרות: גניבת זרע היא פשע. אנחנו חייבות לזכור שכמו שאנו לא רוצות שגברים יכפו את עצמם עלינו – אל לנו לכפות את עצמנו על גברים.

פרארה פונה אל לבכן, נשים יקרות: לא משנה מה הפמיניסטיות הנבזיות והאכזריות לימדו אתכן, תפסיקו לגנוב זרע! די כבר!

קורבנות למניפולציות, כוחנות, שתלטנות, זלזול וחוסר כבוד היו מנת חלקן של נשים בעבר. כנשים, עלינו להתעלות על עצמנו ולא להשתמש באותם הכלים לדיכוי וסירוס חברתי ופסיכולוגי של גברים

וגם תפסיקו לסרס. זה לא יפה.

…

טוב, אני חושבת שכולנו קיבלנו הרבה חומר למחשבה היום! אני רק חייבת להוסיף כאן את הטוקבק של פרארה, שבו הגיבה לטענות של כמה מהמגיבים שהיא שטחית, בורה, סובלת מרפיון שכל קיצוני, מפיצה תעמולה אנטי-נשית מהסוג המטונף ביותר וכדומה:

היא לא בורה! היא קראה מאמר בוויקיפדיה! חוץ מזה מותר לה להביא פרשנות אישית, למשל כשהיא אומרת שנשים מנצלות לרעה את חוקי ההטרדה המינית ושהפמיניזם הרדיקלי גרם לנשים רבות לבצע גניבת זרע, זו פרשנות אישית שלה שאינה דורשת גיבוי בעובדות.

והנה מגיב חמוד שדווקא הסכים עם דבריה:

עכשיו אני רגועה.

[קישור לכתבה]

בוויינט יהדות חושבים שמחאת השרמוטות לא מנומסת :(

שלום, רחלי מלק-בודה! ברוכה הבאה. איך היתה הטיסה?

למרבה האירוניה, בעוד השרמוטות יוצאות נגד אנסים ומטרידים מינית – הן עצמן אונסות את הסביבה להביט בהן ולשים לב לקיומן.

יואילו השרמוטות לשאול את עצמן מדוע אין "מצעד השרמוטים". איך זה שכמעט ואין בנמצא גברים בעלי דחף בלתי מוסבר לחשוף את אזורי ערוותם לעיניי כל באופן חופשי? אולי משום שזהו דחף נשי עתיק יומין.

זה קצת לא נעים אבל אני חייבת להסביר לך משהו. זה הולך ככה. אצלנו בכדור הארץ, יש לפעמים קונפליקטים פנימיים בין בני האנוש. כשתת-קבוצה כלשהי מרגישה שנעשה לה עוול, למשל קבוצת מה שאנחנו קוראים "נשים", היא לפעמים מנסה למשוך תשומת לב לכך בדרכים שמטרידות את הצופים מן הצד. זוהי בעצם הזמנה לצופה לברר את שורש העניין — במקרה הזה, מה זה נשים, מה זה גברים, מה המוחות מנסות לומר, ולמה בחרו בדרך הזו לעשות זאת. כן, זו בעיה, לא הכל כתוב במדריך התיירים! אבל למרבה הצער ממש מקובל חברתית לדרוש זאת ממי שרוצה לכתוב על העניין טור בעיתון. עניין של נימוס, אם תרצי.

[קישור לכתבה]

בוויינט ממליצים לך לענטז על עמוד, אבל בקטע פמיניסטי חתרני

(תודה ל-goddessofsarcasm)

זאת סאטירה, נכון?

בשיעור פגשתי נשים שמודעות לעצמן ולכוחן הנשי, ומעידות כי בניגוד לסטריאוטיפ, הן לא רוקדות בשביל להרשים את בני הזוג העתידיים שלהן (כולן רווקות, אגב), אלא בשביל להתחבר לעצמן, לאהוב ולקבל את הגוף שלהן.

"הגענו למקום בו נשים מנסות לחקות גברים, וזאת טעות", אומרת מנדלוביץ'. "אנחנו לא גברים, לעולם לא נהיה גברים ואין לנו צורך להפוך לגברים. עוצמה יכולה לבוא גם מרכות. דווקא מהמקום הרך והרגיש נשים מסוגלות להשיג הרבה יותר. הסטריפ-דאנס עוזר להתחבר למקום הזה, וכל אחת יכולה למצוא בתוך עצמה את הדיווה שהיא".

כי כסאטירה זה ממש מצחיק, למרות שעשו את זה כבר לפני כמה שנים באוניון.

אוקיי, אולי הקטע על זה שכולן רווקות קצת מרושע מדי.

[קישור לכתבה]

חדש במאקו: מה נשים רוצות?

"מראשית הבריאה, גברים לא מעזים לשאול נשים מה הן באמת רוצות. בפעם הראשונה, גבר אחד מעז".

זה די מדהים: מאקו הצליחו לאסוף כמה נשים — נשים אמיתיות! איפה הם מצאו אותן? זה בטח היה מסוכן! — ושכנעו אותן לשבת מול הוובקאם ולחשוף את הפרטים הנסתרים של תרבותן האסורה ("אנחנו משתמשות בסמיילי בסמסים כי אנחנו חמודות"). אני מנחשת שהם נתנו להן הרבה מחרוזות צבעוניות והסבירו להן בסבלנות שהמצלמה לא תגנוב להן את הנשמה.

בקרוב ב"מגלים עם מאקו":

מה תימנים רוצים

השפה הסודית של האתיופים

האם ערבים נושמים חמצן