לקט מדע! לסביות-צומי וחיי המין של טווסים

תודה לקורא אייל, שמעיר "קראתי את זה ותהיתי האם אפשר לקדם את פרוייקט הגרעין האיראני":

אחרי שנזפה בתנועה הפמיניסטית, אלינור "גניבת זרע היא פשע" פרארה פונה לעסוק בנשים בעייתיות מסוג אחר: כאלה שמתחילות עם גברים. אסכם בקצרה את הטיעונים שהיא מעלה נגד העניין: בלה בלה צ'רלס דרווין חרדונים וגרבילים הרפ דרפ. המסקנה:

גברים ונשים הינם בעלי תפקידים שונים במשחק החיזור. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ברור ומוגדר […] כשגבר מאותת לאשה שהוא לא יחזר אחריה ושזה יהיה התפקיד שלה במערכת היחסים – הוא בעצם מאותת לה שהוא מוותר על תפקידו כזכר במשוואה.

החלק האהוב עליי במאמר הוא ההערה בסופו:

הדברים הנאמרים בכתבה הינם פרי השקפתה וניסיון חייה של הכותבת, ומטרתם לעורר דיון ולהביע דעה אישית בלבד.

למה אתם צועקים עלי כל הזמן???? אני בסך הכל מפיצה תעמולה אנטי-נשית בעיתון, למה אתם חושבים שאני או העורכים שלי צריכים לעמוד מאחורי זה???? אמאאאאא 😦 😦 😦 😦 😦

[קישור לכתבה]

…..

ואם כבר מדע!, קבלו ניתוח של יועצת זוגיות וסקסולוגית ב"עשר פלוס: מגזין אינטרנט להורים ומתבגרים" לתופעה המוזרה והמדאיגה של חיבוקים בין ילדות ונערות מתבגרות (תודה לקורא/ת ponetium):

הן מבלות יחד כל יום: חוזרות יחד מבית הספר מחובקות ומצחקקות, יושבות יחד בחדר של בתך ומביטות אחת על השנייה באהבה, זרוקות על המיטה, מקשקשות, ובלי משים יד מלטפת שיער. הן מדברות זו עם זו במשך שעות בטלפון או בצ'אט, גם אחרי שהן נפרדות וכל אחת הולכת לדרכה.

האם ייתכן שיש לתופעה הכה מסתורית הזו הסבר פשוט — שנשים פשוט אוהבות אחת את השניה? הייתכן שלפני שהגוף והחברה מקבעים אותנו על בן זוג ממין זכר כמושא האפשרי היחיד לאובססיה והתרגשות, אנחנו חופשיות להתמסר ל"קראשים" על חברה טובה שנראית באותו הרגע כמו הבן אדם הכי מעניין ומגניב ונפלא בעולם? הייתכן, בו בזמן, שהנורמות מסביב מאפשרות לנו מה שהיא לא מאפשרת לזכרים בני אותו המין — להתחבק, ללטף את השיער ובקיצור להביע חיבה במגע? ובכלל, למה לא לשאול למה נערים לא מתחבקים ומתלטפים?

עזבו שטויות. ילדות פשוט רוצות לחרמן את מי שמסתכל:

אותה נערה שמחבקת ומנשקת את החברה שלה מול הבנים בכיתה מעוררת את "פנטזיית שתי בנות", בדיוק כמו מדונה ובריטני ספירס שבהן צפתה בעבר מתנשקות על מסך הטלוויזיה. זהו אותו גירוי ויזואלי, שנרכש כפנטזיה גברית ממגזינים ומסרטי פורנו, והוא משחק כאן כביכול לטובתה.

[קישור לכתבה]

וויינט יחסים: איך לא להתאבד על אף שחברה שלך מתחתנת לפנייך

[תודה לטל קורובקין]

הו לא! חברתי הטובה מתחתנת, בעוד שאני רווקה עדיין! היא השיגה אותי במירוץ לטבעת! נכשלתי בתפקידי כאשה! מה אעשה? לאן אוליך את החרפה? והכי חשוב: מה אלבש לחתונה?

רגע, יש פתרון! וויינט יחסים פרסמו מחדש טור ייעוץ מ-1956, במיוחד בשבילי!

1. גייסי כוחות נפש כדי להתעלות מעל הקנאה

העובדה כי החברה הטובה שלך מתחתנת לפנייך, כלל לא קשורה אלייך. נתיבי החיים שלכן שונים ואף אחד עדיין לא קיבל מדליה על חתונה (טוב נו, אולי מקדמה לדירה מאבא, אבל מילא).

אמצי לעצמך מחשבה לוגית שתהיה נכונה לך ביותר על מנת להתנער מרחמים עצמיים, וגייסי את מיטב כוחות נפש שלך כחברה ותיקה, כדי להיות שם לצידה של הכלה המיועדת.

להתעלות מעל הקנאה? אבל אני אשה! זה כל מה שאני יודעת לעשות — לקנא, לרחם על עצמי ולתקוע סכינים בגב! מה אני אמורה לעשות, להתנהג בהגיון? לפרגן?!

ביום החתונה, מבחינתך כל גורל החברות ארוכת השנים שלך עם הכלה מונח על הכף. דבר לא ייזכר לך אם לא תהיי המלווה המושלמת. לא יזכרו את אותן שיחות וחיזוקים, לא את כל אותם לילות חסרי שינה יחד ולא חוויות העבר. כל דבר או מחווה אחרים הינם זניחים לעומת היום הזה.

בתור המלווה את כרגע על תקן העוזרת, אך המטרה היא נעלה ומקודשת.

החתונה היא האירוע החשוב היחיד בחיי האשה. בשביל היום הזה היא גילחה, קילחה וטיפחה את עצמה מאז שהיתה בת שלוש, קשרה את כפות רגליה כדי שיישארו קטנות וענוגות, תפרה את קרום הבתולין מחדש ורקמה ממחטות.

תפקידי כחברה הטובה ביום זה הוא להיות נושאת הכלים, הסגנית לכהן הגדול, השליחה של ישו שעוזרת לו ליישר את השמלה ולקשור את הבירית ובתמורה זוכה לעמוד בשוליים של היפעה האלוהית והקדושה.

היי חברה טובה ונוחה לבריות, החזיקי לה את הזר/התיק/השמלה/את השקית ששכחו בבגאז' ובשום פנים ואופן – אל תהיי יותר יפה מהכלה!

אל דאגה — עם הקמטים שחרשו הדאגה והייאוש בפניי המזדקנים, אין חשש שאגנוב ממנה תשומת לב.

אבל יום אחד. יום אחד.

[קישור לכתבה]

וויינט רכב מסביר: גברי זה טוב, נשי זה רע, ובואו בכלל לא נדבר על הומואים

הו לא! חברת BMW המסכנה עשתה בטעות מכונית של בנות!

יש משהו מוזר במכוניות רטרו קטנות כמו מיני, או נניח פיאט 500, ואפילו פולקסווגן חיפושית הגדולה מהן. שכן כמעט בלי שהתכוונו לכך, יצרו מעצביהן מכוניות שפונות באופן ברור לקהל נשי. בדרך הם גם יצרו גם את הסיוט הגדול ביותר של מחלקת השיווק: אובדן מיידי של קרוב למחצית מרוכשי הרכב הפוטנציאליים.

באמת "מוזר". מין תקלה מסתורית שכזאת: בלי כוונה, יצא לחברה מותג רכב שקוסם לנשים. והרי אין חברה שתייצר בכוונה מכונית כזאת. ברגע שאוטו מזוהה עם נשים, גברים לא יקנו אותו. וזה "הסיוט הגדול ביותר" מבחינה שיווקית — לעשות מכונית שפונה רק ל-50% מהאוכלוסיה.

בעצם, לא, רגע, הבעיה היא שאלה לא היו ה-50% הנכונים. כי המיני קופה החדשה, עם המיתוג ההפוך, דווקא מקבלת כאן מחיאות כפיים:

בעולם של מכוניות משובטות, פוליטיקלי-קורקטיות ובעיקר שמנסות לפנות לכל הקהלים כל הזמן (וחס וחלילה בלי להעליב אף לקוח פוטנציאלי), מרענן למצוא רכב שתוכנן תוך מחשבה כל-כך ממוקדת לכיוון אוהבי נהיגה ספורטיבית, ולא מתבייש להישמע ולהיראות כך. גברים: תתכוננו לעמוד בשורה.

לייעד מכוניות לגברים (סטרייטים) בלבד, בגלוי ובמפורש, זה לא אסון כלכלי ולא פדיחות. זה ראוי להערצה. זה החצי הטוב של האוכלוסיה. החצי החזק. החצי הכריזמטי. ברגע שהמיני קופה מיועדת לגברים, אולי גם נשים ירצו לקנות אותה, כדי להתבשם באווירת העוצמה והמגניבות והאיכות והעושר ששורה על הרכב מעצם היותו גברי. ואם הן לא ירצו, לא נורא. את מי זה מעניין אם המיתוג "מעליב" ומרחיק אותן. הן רק נשים.

כמו שלמדנו בגן: צעצועים של בנים זה מגניב וגם בנות רוצות; צעצועים של בנות זה מטופש ומביך.

[קישור לכתבה]

וויינט יחסים מזהיר: גל של פדופיליה בקרב נשים!

[תודה ללי]

או שמא זו סתם דרך עילגת לנסח את האקסיומה הפליאוליתית של מגזיני-הפסולת על כך שנשים נמשכות למניאקים.  והפעם, בהקשר של מחקר מדעי מרתק.

בניסוי נוסף נשים נפגשו עם שחקנים, שחלקם גילמו את ארכיטיפ הילד הרע, בעוד אחרים גילמו את ארכיטיפ הבחור הנחמד והטוב לבב. גם הפעם נשים בעת הביוץ האמינו ש"הילדים הרעים" יתרמו יותר לגידול הילדים, אבל רק אם הן יהיו הפרטנריות שלהם.

מדע!

בא לי לבכות, אבל זה כנראה כי אני מבייצת.

[קישור לכתבה]

תקציר ההיסטוריה של הפמיניזם באדיבות וויינט יחסים

ואתם חשבתם שמדובר במדור שטחי ורדוד!

הכותבת אלינור פרארה יצאה לערוך מחקר היסטורי וסוציולוגי מקיף כדי לבדוק למה פמיניזם זה כזה קקי וכולם שונאים את זה. אלה הממצאים:

1. במאה ה-19, הפמיניסטיות פשוט רצו שוויון, בקטע אבולוציוני (?).

2. בשנות החמישים של המאה העשרים, הן רצו לצאת לעבוד!

מה לעשות שלא לכל אשה מתאים להיות עקרת בית ואם במשרה מלאה, כמו שלא לכל גבר מתאים להיות מכונאי או מדען. ישנן נשים שרוצות למצות את יכולותיהן מחוץ לבית – ואת זה החברה צריכה לאפשר להן.

חייבים להעריך את הטון המחנך של פרארה, כשהיא מסבירה באומץ שלא כל הנשים צריכות להישאר בבית עם הילדים.

3. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל "אז הגיע הפמיניזם הרדיקלי". אני מקווה שאתם יושבים כי זה נהיה מפחיד:

כמו הרבה אידיאולוגיות שפורשו בצורה מעוותת, כך עבר הפמיניזם גם הוא טרנספורמציה והפך מאידיאולוגיה טובה ומועילה – לסיוט מתמשך.

סטאלין, מאו, מרב מיכאלי.

הפמיניזם המקורי, הטוב והמכובד, ביקש להחזיר לנשים את זכויותיהן ולקדמן כדי שיהיו שוות ערך לגברים. הפמיניזם הרדיקלי, הנבזי והכוחני, יצר דמוניזציה של הגברים, כאילו כל גבר הוא מדכא, אנס או נצלן. לדעתן של הרדיקליות – גברים מיותרים לחלוטין.

4. כתוצאה מההשתלטות של הפמיניסטיות הרדיקליות, "גברים רבים הפכו לקורבנות". ההתנכלות לגברים, לפי פרארה, מתבטאת בשני תחומים עיקריים: (1) חוקי ההטרדה המינית ו-(2) גניבת זרע.

בעבר גברים יכלו להטריד מינית נשים במקום העבודה מבלי לתת על כך את הדין, וכנגד מצבים כאלו, בצדק רב, נחקק החוק כנגד הטרדה מינית. אממה, היום לא מעט נשים מנצלות חוקים אלו כדי להפחיד, כדי לשלוט וכדי להראות מי בעצם כאן הבוס: כל מבט שלא במקום, כל אמירה המתפרשת בצורה שגויה, כל בדיחה עשויה להפוך את הגבר לקורבן הבא.

כיום, תחת שלטון האופל הפמינאצי, גברים בשוק העבודה הם מיעוט מדוכא ונמוך-דרג, המסתובב במסדרונות בראש שפוף, לא מסתכל לצדדים וממעט לדבר מפחד הקולגות ממין נקבה, שרק מחפשות תירוץ קלוש לתביעה על הטרדה מינית. אני מופתעת שהאו"ם עוד לא שלח מסוקים לפנות את הגברים מהמשרדים בהם הם חיים באימה כזאת.

אבל גם מחוץ לשעות העבודה, כשהוא עם בת-הזוג הפרטית שלו, אין לגבר האומלל והרדוף מנוחה:

באמצעות כניסה להריון לא מתוכנן והפיכת הגבר לאב שלא מרצונו, נשים יכולות לדרוש מהגברים מזונות […] אחיותיי היקרות: גניבת זרע היא פשע. אנחנו חייבות לזכור שכמו שאנו לא רוצות שגברים יכפו את עצמם עלינו – אל לנו לכפות את עצמנו על גברים.

פרארה פונה אל לבכן, נשים יקרות: לא משנה מה הפמיניסטיות הנבזיות והאכזריות לימדו אתכן, תפסיקו לגנוב זרע! די כבר!

קורבנות למניפולציות, כוחנות, שתלטנות, זלזול וחוסר כבוד היו מנת חלקן של נשים בעבר. כנשים, עלינו להתעלות על עצמנו ולא להשתמש באותם הכלים לדיכוי וסירוס חברתי ופסיכולוגי של גברים

וגם תפסיקו לסרס. זה לא יפה.

…

טוב, אני חושבת שכולנו קיבלנו הרבה חומר למחשבה היום! אני רק חייבת להוסיף כאן את הטוקבק של פרארה, שבו הגיבה לטענות של כמה מהמגיבים שהיא שטחית, בורה, סובלת מרפיון שכל קיצוני, מפיצה תעמולה אנטי-נשית מהסוג המטונף ביותר וכדומה:

היא לא בורה! היא קראה מאמר בוויקיפדיה! חוץ מזה מותר לה להביא פרשנות אישית, למשל כשהיא אומרת שנשים מנצלות לרעה את חוקי ההטרדה המינית ושהפמיניזם הרדיקלי גרם לנשים רבות לבצע גניבת זרע, זו פרשנות אישית שלה שאינה דורשת גיבוי בעובדות.

והנה מגיב חמוד שדווקא הסכים עם דבריה:

עכשיו אני רגועה.

[קישור לכתבה]

על הישגיה של פיונה אפל בתחום העיניים היפות

אוווו: אור ברנע כותב בוויינט תרבות על הקראש החדש שלו. מסתבר שהיא ממש מהממת ויש לה המון סטייל והיא מסתורית כזאת ורזה ושברירית.

כמה יפה היא פיונה אפל. עיניה כמו שני כדורים כחולים, גדולים וזוהרים. חודרות עמוק לכל מאזין שמגלה את שיריה ואחר כך גם מתאהב מעל הראש כשהוא מגלה את פניה. יש שיאמרו שזה לא חשוב, שכמובן לא צריך להסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו. אבל ברגע שנחשפים אליו, אי אפשר להישאר אדיש ליופיה יוצא הדופן של הזמרת והמוזיקאית. יופי שמעצים את המוזיקה שלה עוד יותר.

אה כן היא מוזיקאית. וגם המוזיקה שלה יפה ורזה.

[קישור לכתבה]

התנכלות על רקע גזעני זה כל כך סקסי

הו וויינט. כן. ספר לי עוד על איך רשות שדות התעופה משפילה מינית נוסעות ערביות. זה מעורר בי תשוקה עזה.

וויינט: החטא ועונשו

[תודה לגל]

נו נו נו! אתן רואות מה קורה כשאתן לא ילדות טובות מספיק? אנחנו לא נעניש אתכן הפעם כי נראה שהבנתן את חומרת מעשיכן, אבל שזה לא יקרה שוב.

(אגב, רק ההפנייה בעמוד הראשי של וויינט נגועה בהאשמת הקורבן כמסורת וויינט. בכתבה עצמה, מי שאשם באונס הוא לא הנערות שנחטפו, סוממו ועברו התעללות אלא, ככל הנראה, פייסבוק.)

בוויינט יהדות חושבים שמחאת השרמוטות לא מנומסת :(

שלום, רחלי מלק-בודה! ברוכה הבאה. איך היתה הטיסה?

למרבה האירוניה, בעוד השרמוטות יוצאות נגד אנסים ומטרידים מינית – הן עצמן אונסות את הסביבה להביט בהן ולשים לב לקיומן.

יואילו השרמוטות לשאול את עצמן מדוע אין "מצעד השרמוטים". איך זה שכמעט ואין בנמצא גברים בעלי דחף בלתי מוסבר לחשוף את אזורי ערוותם לעיניי כל באופן חופשי? אולי משום שזהו דחף נשי עתיק יומין.

זה קצת לא נעים אבל אני חייבת להסביר לך משהו. זה הולך ככה. אצלנו בכדור הארץ, יש לפעמים קונפליקטים פנימיים בין בני האנוש. כשתת-קבוצה כלשהי מרגישה שנעשה לה עוול, למשל קבוצת מה שאנחנו קוראים "נשים", היא לפעמים מנסה למשוך תשומת לב לכך בדרכים שמטרידות את הצופים מן הצד. זוהי בעצם הזמנה לצופה לברר את שורש העניין — במקרה הזה, מה זה נשים, מה זה גברים, מה המוחות מנסות לומר, ולמה בחרו בדרך הזו לעשות זאת. כן, זו בעיה, לא הכל כתוב במדריך התיירים! אבל למרבה הצער ממש מקובל חברתית לדרוש זאת ממי שרוצה לכתוב על העניין טור בעיתון. עניין של נימוס, אם תרצי.

[קישור לכתבה]

וויינט: נשים ישראליות, אתן מוצר בינוני במחיר מופקע

תיבת המייל של הבלוג התמלאה אתמול בהודעות זועמות על הטור הזה, אז אני מניחה שהוא עשה קצת רעש באופן כללי. "הידד!" אומרים בוודאי העורכים של וויינט. "הצלחנו להיות גסים, מטומטמים, מרושעים, מזיקים וגרועים בצורה שגרמה לאנשים לדבר על זה בתדהמה ובבחילה, ולא רק להיאנח לעצמם כמו בדרך כלל! אנו עיתונאים אמיתיים! אמא בטח כל כך גאה! וכעת הבה נזרוק כמה כלבלבים קטנים על המנגל ונחגוג".

פרופ' אמיר חצרוני לא מרוצה מהקמפיין נגד ייבוא נשים עניות מחו"ל לצרכי חתונה. מאוד לא מרוצה. לדידו, העסקה של "אני אתן לך אוכל וקורת גג ואת תתני לי את גופך ונפשך" היא צורה טבעית לחלוטין של אהבה, ו"מי אנו שנטיף לגברים בלים שאסור להם ליהנות מחמדתו של בשר צעיר שחושק בהם?"

כראיות חזקות ללגיטימיות של ייבוא כלות מביא חצרוני הן את קרלה ברוני (שכידוע, רעבה ללחם בערבות קזחסטן עד שהנשיא סרקוזי מצא אותה בכוסיותצייתניות.קום) והן את ראש הממשלה לוי אשכול, שהתחתן עם ספרנית צעירה (עוד לא היה אינטרנט בזמנו, אז הוא כנראה הזמין אותה מקטלוג?).

מבחינת טיעונים, יש לחצרוני שני דברים לומר על הקמפיין.ראשית, הוא רואה בו "אפליה מגדרית":

את היבוא הנגדי, היוזמה החדשה אינה מתכוונת לעצור, כי מה שמותר לאשה, אסור – לדעת הפמיניסטיות – לגבר.

ממש! איזו צביעות עזת-מצח! אף אחד לא יוצא נגד נשים עשירות שמייבאות חתנים רעבים מאוקראינה כדי לשעבד ולנצל אותם! זה ממש כמו שאף אחד לא מדבר על תעשיית עבדי המין המשגשגת בישראל, שבמסגרתה נערים צעירים נכלאים במכוני מין ונאנסים שוב ושוב כדי לספק את תאוותיהן הסדיסטיות של נשות המדינה.

אנשים תמימים, שניזונים רק מהתקשורת הנשלטת על ידי הפמיניסטיות, עלולים אפילו לדמות לעצמם שאין תופעות כאלה בכיוון השני או שגודלן זניח, ושלמעשה אין איזון חברתי בין המגדרים במדינה, או בעולם, והאוכלוסיה הגברית שאוחזת ברוב הכוח וברוב הכסף משתמשת בהם לעתים מזומנות כדי לשעבד, לנצל ולהשפיל נשים. אבסורדי ממש. טוב שיש לנו פרופסורים אמיצים לתקשורת שיגלו לנו את האמת.

שנית, הקמפיין הזה, לדעת חצרוני, הוא לא יותר מנסיון של ה"מונופול" הנשי הישראלי למנוע תחרות:

הפמיניסטיות פועלות בדומה ליצרני המזון המקומיים, שדוחפים מוצרים באיכות בינונית ובמחיר מופקע, כשהם הודפים בעזרת רשת הקשרים שטוו במסדרונות השלטון כל ניסיון להתיר יבוא זול ומתחרה של מוצרי מזון איכותיים בנימוק הציוני הקדוש של "הגנה על תוצרת הארץ".

חצרוני מסכים בעצם עם מנחם בן ובני ציפר (ואיזו חברה מעולה להיות בה): הן אולי משתמשות בתירוץ הקלוש של זכויות אדם וכל הבלה בלה, אבל הפמיניסטיות המכוערות והנואשות לזין, כלומר "מוצרים באיכות בינונית", בסך הכל מנסות לחסום את האלטרנטיבות של הגברים הישראליים, כדי שייאלצו — בהעדר ברירה — לנהל עמן מערכת יחסים המבוססת על שוויון וכבוד הדדי, דהיינו "מחיר מופקע".

ובואו נודה על האמת, בנות: מי מאיתנו לא היתה מתה ללכוד בטלפיה נסיך קסם תרבותי ושופע חן כמו חצרוני?

מי שניסו את מזלם הרומנטי עם אשה ישראלית, שגילה גבוה מעשרים ונמוך מארבעים, גילו במקרים רבים שבת זוגם לחוצת חופה (הלכו 150,000 שקל על חתונה עם בר אקטיבי) וחובבת קשרים משפחתיים אינטימיים (ברביקיו שבועי עם הורי הכלה, אמנם ללא נזק כספי, אבל העשן המסרטן יחדור עמוק לריאות) […] גם לנו מותר להעדיף בלונד שופע מתוצרת אירופה על הסחורה שהן מציעות.

אני מצטערת לשבור את לבן של קוראותיי, אבל נראה שחצרוני הצליח להימלט מאיתנו. "אני נאמן להשקפתי", הוא מתגאה בסוף הטור, "ולכן חברתי לחיים לא ישראלית". אני יודעת. אני יודעת. קחו טישו.

[קישור לכתבה]