יאיר לפיד מציג: פריבילגיה — המחזמר

[תודה ללי להב]

טוב, הבנתי: יאיר לפיד הוא איש-קש. הוא סאטירה מרושעת ולא ריאליסטית על גבר יהודי אשכנזי עשיר חסר לב ומודעות. רק שאיזו פמיניסטית החליטה שיהיה יותר קל לריב איתו אם הוא יהיה קיים באמת, אז היא אשכרה תפרה אותו ומילאה אותו בקש ומרחה אותו בג'ל לשיער ומאז הוא כותב טורים ותוחב את ראשו למחשופים במסיבות של סחים עשירים בגנקי.

התלבטתי אם לכתוב על הטור הזה, שכן הוא עצבן אותי כל כך שלא הצלחתי להחליט באופן שקול עד כמה הוא באמת חשוב ורלוונטי. למען האמת, זה משהו שיאיר לפיד עושה לי לעתים קרובות. לבסוף החלטתי שרבאק — האיש הזה פוליטיקאי עכשיו, ורוצה להשפיע על איך שהמדינה נראית. זה כן מעניין לדעת מה הוא חושב על קבוצות חלשות באוכלוסיה והאנשים שנלחמים למענן.

שלא לדבר על החוצפה בכך שידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה, מפרסם טור שאומר "זה שאנחנו לא חברתיים יותר זה בגלל האקטיביסטים המגעילים האלה".

יאיר לפיד עצובי. אנשים היו לא נחמדים אליו ועכשיו הוא עצובי. מדובר בלוחמים למען זכויות בעלי חיים ובפעילות פמיניסטיות. אלה שני תחומים שבהם הוא רואה עצמו שותף, כמובן. יש לו "הדעות הנכונות לגבי בעלי חיים". הוא "תומך נלהב" של התנועה הפמיניסטית. אבל מה? באופן טראגי עבורו ועבור העולם כולו, הוא לא יכול לכתוב על הנושאים האלה. הוא מפחד. הוא מפחד מהילדים הרעים עם החזיות עם השיניים מברזל.

מדובר בחבורה קדושה שהנושא בוער בה באש גדולה. הם יסרקו כל מילה במסרקות ברזל, יבחנו אם הטקסט עומד בקני המידה הטהרניים ביותר, אם אין בו חס וחלילה הומור או חריגה מקרית מהקו החמור שהם קבעו, ובסוף הם ימצאו משהו. הם תמיד מוצאים. […]

ואז הם יצאו למלחמה: מאמרי תגובה, מכתבים למערכת, אי-מיילים מתגלגלים, התקפות פייסבוק מתואמות, קריאה לחרם כולל, פרסום נרחב של הגילוי המזעזע שאינך מאמין אמיתי ולפיכך אתה חלק מכוחות האופל של האויב.

אתם מבינים? הוא היה רוצה לכתוב דברים שיקדמו את הפמיניזם (בין שאר המאבקים הקרובים ללבו), שהרי הוא "האירוע החברתי החשוב ביותר של 150 השנים האחרונות". אבל הוא לא יכול, כי בפעם האחרונה שהוא כתב על פמיניזם, לא תאמינו מה קרה: כתבו עליו סטטוסים מעליבים בפייסבוק.

ועד כמה שהמאבק הפמיניסטי בוער בנפשו של יאירוש, לבו הענוג פשוט לא עומד בדברים כאלה.

לא שהוא כותב את הטור כדי להתבכיין. או כדי להגן על עצמו. או כדי להנציח סטריאוטיפים על פמיניסטיות ולהשחיר את שם התנועה ולפגוע במאבק הכה-חשוב רק כדי להחזיר לילדות הרעות שכתבו לו אימיילים מעליבים. ודאי שלא. הוא כותב את הטור כדי ללמד ולחנך.

בדומה לחובבי בעלי החיים גם הפמיניסטים/ות הפעילים/ות מנהלים/ות ביניהם/ן שיח ער ומרתק בפורומים סגורים המיועדים לאנשים/נשים כמוהם/ן. זהו שיח תקיף, מדוקדק וטהרני, והדבר שהכי מעצבן אותם הוא אנשים שלא מבינים את הבעיה במלוא היקפה. […]

נדמה לי – ואני מביא בחשבון שאולי זה רק בגלל בורותי – שפמיניסטיות אמורות לנסות לקרב אליהן אנשים התומכים באופן עקרוני בשוויון זכויות והזדמנויות לנשים […]

האם לא עדיף היה – אפילו מבחינה טקטית – לגייס את האנשים האלה כדי להילחם על העלאת שכר הנשים במגזר הציבורי, או נגד אנשים שמארגנים קרבות של כלבים, ורק אחר כך לצעוק עליהם שגם הם לא בסדר?

אח, "הבחינה הטקטית", ידידתה הוותיקה של כל בלוגרית פמיניסטית. אין מגיב טרול שלא צועק בסופו של דבר, בשיא העלבון, "למה את צועקת עליי? את מזיקה למאבק כשאת מבריחה אנשים טובים כמוני! את אמורה לנסות להסביר לי דברים בדרכי נועם!"

כי אתם מבינים, לפיד הוא מהטובים, ומגיע לו חיבוק. הוא לא מהקונקיסטדורים שטובחים בנייטיבז — הוא מהמיסיונרים שבאים אחרי שהקרבות תמו, והוא רוצה להלביש את הילידים בבגדים יפים וללמד אותם את כתבי הקודש. וכשהם כועסים הוא נעלב נורא מכפיות הטובה האיומה שלהם. הוא הרי מהטובים.

כשיאיר לפיד בא לעסוק בענייניה של קבוצה מדוכאת, הוא רוצה שיסכימו עם דבריו (כאילו שאין ויכוחים פנימיים בין פמיניסטיות בערך כל הזמן), או מקסימום שיתקנו אותו מאוד מאוד בשקט וברכות. הוא לא רוצה שיזכירו לו שהוא לבן, שהוא עשיר, שהוא גבר, שהוא יהודי, שהוא לא חווה הכל ולא יודע הכל. קבוצה מדוכאת לא אמורה לכעוס. בטח שלא עליו. אם הוא מגלה בורות, חוסר ידע, חוסר רגישות, זו לא אחריותו; הוא כבר עשה מעל ומעבר בעצם זה שהסכים לבוא ולדבר. הקבוצה המדוכאת — זו שנציגיה עובדים יותר ומרוויחים פחות, אגב — אמורה למצוא את הזמן והאנרגיה להסביר לו את כל מה שהוא לא יודע. לו, ולשכמותו. שוב ושוב. בעדינות, בענווה ובהכרת טובה.

אלא שזה לא עובד ככה. אקטיביסטים חברתיים באים, בדרך כלל, לתבוע צדק ולא ללטף ולפייס את נפשו הרכה של המיינסטרים. למעשה, הם הרבה פעמים סבורים שאי-הצדק שהם מצביעים עליו חשוב מספיק כדי שקבוצות בעלות פריבילגיה יתגברו על אי הנחת שלהן (אני? אני בעל פריבילגיות? הרי הייתי הכי חנון בתיכון ואף אחת לא רצתה לצאת איתי!) ויקשיבו.

ולפיכך, לפי הפילוסופיה המאוד נוחה ופרקטית של לפיד, הם אלה ש"מבריחים", בטפשותם הטקטית, אנשים כמוהו ואת "התקשורת".

הקשירה של שני נושאים כל כך לא קשורים — בעלי חיים ופמיניזם — רומזת שיאיר לפיד מתכוון בעצם לכל קבוצה אידיאולוגית מאורגנת מספיק, להוטה מספיק, קולנית מספיק. מבחינתו, בכך שקבוצת אקטיביסטים מסוימת תוקפת את המיינסטרים, היא אוטומטית מוציאה את עצמה ממעגל הלגיטימיות. אלה אנשים זרים, אחרים, כועסים ובלתי נעימים, שמדברים "בפורומים סגורים", באופן "תקיף, מדוקדק וטהרני". אי אפשר לדבר איתם. נפתרה הבעיה.

מודעות פרסומת

מעריב: הקיפוח אצלך בראש חחחחח

אז היה יום האשה ודיברו על אפליה מתקנת ואז חשבתי, איזה פלוצי זה, כאילו, מה מתקן באפליה?!! זאת אפליה!!!1 חחחחחחח וזה רק נותן לגיטימיות לבחורה כאילו לרחם על עצמה הנה אני למשל נשארתי בבית עם הילדות מתוך בחירה כשבעלי עבד בינתיים ואז כאילו עוד התעצבנתי על בעלי! כאילו עכשיו אני זוכרת שזאת היתה בחירה שלי ובעצם טעיתי אבל אני כותבת את זה רק כי הוא בחו"ל אל תגידו לו שאמרתי את זה חחחחחח וגם, כשאני מבקשת, מהילדה שלי, לעזור לשטוף כלים היא תמיד אומרת "למה אני", כאילו, אין שם עוד אף אחד אבל למה דווקא היא חחחחח. אתם רואים?!!! ככה זה עובד! אנחנו לגמרי צריכות לצאת מזה!!!!

לא לא לא לא, מעריב. אמרתי לא. עיתון רע. עכשיו צא מהסלון ותן לי לנקות את השטיח. ואם עוד פעם אחת אתה מפרסם טור כל כך מטופש ושטחי וילדותי ובועתי ואגוצנטרי שכל כך מעליב הן אקטיביסטיות והן את מי שכן חוותה קיפוח והן את האינטליגנציה, אני ארביץ לך עם כלב מגולגל.

[קישור לכתבה]

בלו מעריב: נטלי עטיה נאנסה. צפו

בלו נטלי, מעריב? בלו נטלי? באמת? משחק מילים חמודי מתחכמי שמקשר בין השם של המרואיינת לסדרה על עבדות מין בישראל, לצד תמונה גדולה של ציצים — זו נראית לכם דרך לגיטימית למסגר סיפור על אשה שעברה אונס והטרדות בגיל 15 ומתמודדת עם זה כבר שני עשורים?

כן, ברור שזה לגיטימי אצלכם. אונס זה חמוד וסקסי, עבדות מין זה קליל ופיקנטי, וממילא אתם מפרסמים את הסיפור הזה על כל פרטיו ה"חושפניים במיוחד" במטרה שיקראו אותו ביד אחת.

מבחינתי, אגב, היה שווה להקשיב לסיפור של נטלי עטיה, אפילו במחיר ההתלכלכות הפיזית והנפשית שבנגיעה בדפים של מעריב. היא מדברת כאן יפה וחכם ופשוט ולעניין. חבל שהיא מדברת לעיתון של בהמות.

[קישור לכתבה בנרג']

במעריב מצרים על מות החוטיני

לעורכי (במובן הרחב של המילה) מדור "סגנון" במעריב היה עמוד מיותר, אז ברוח אקספרימנטלית שובבה הם תפסו עובר-אורח אקראי ברחוב קרליבך, השקו אותו בדיו ונתנו לו להתעטש על הדף. זה מה שיצא.

לא, אני נותנת להם הרבה יותר מדי קרדיט: האמת המדהימה היא שבליל ההברות הנ"ל, שלא הייתי מאשרת בתור טוקבק מרוב שהוא גורם לי להצטמרר פיזית במבוכה, הינו למעשה "טקסט" "מגזיני" אשר עבר עריכה, הגהה ועימוד והובא לדפוס במשהו שעדיין מוגדר טכנית בתור עיתון ארצי.

מבטי מסרב להתמקד במילים מחשש שהן מידבקות, אבל מזווית העין אני רואה משפטים כגון "במערכה על כיבוש ואילוף הגבר, הצניחה במניית החוטיני היא טקטיקה שגויה", "הצניחה של מניית החוטיני היא עוד שלב בהדרת הגברים שחווה העולם המערבי בעשורים האחרונים" וכמובן

אז עכשיו החלטתן (איפה, אגב? בכינוס האחרון של הקונגרס הנשי העולמי, שתוצאותיו מתפרסמות בשירותי הנשים?) לוותר גם על החוטיני. תהיו בריאות, אבל על מה אתן מוותרות פה? על האופציה לרתק, לשתק, להצמית, להפנט, לסחרר, לערבב ולמנפלט (בושה לאקדמיה ללשון שאין עדיין שם פועל כזה) את הטיפש שביונקים, הזכר האנושי.

מאור זכריה הוא לא היחיד שמתגעגע לתקופת "מד מן", שם הוא מדמיין שכל הנשים לבשו חוטיני. פרסום הטור רומז שגם עורכי סגנון נשטפו בנוסטלגיה לתקופה שבה תפקידן של הנשים היה "לסחרר, לערבב ולמנפלט" (בא לי למות) אחרי שסיימו לנקות את הבית, ותפקידם של הגברים היה להגדיר את עצמם בשובבות כ"הטיפש שביונקים" לפני שחזרו להנהיג את הממשלה, הבנקים והעולם.

[קישור לכתבה]