אני יודעת שבני ציפר הוא בסך הכל הגרסה המלומדת לילד הקטן שמנפנף את אצבעו בפרצופך וצועק "אני לא נוגע בך אני לא נוגע בך" ומחייך בניצחון כשאתה מחטיף לו סטירה, וגם ביום טוב אין טעם להתעמק בטיעונים שלו יותר מדי. הבעיה שהפעם באמת אין לי מושג, אם יורשה לי למתוח את המטאפורה, מהי האצבע שבה הוא מנפנף.
כלומר, זו לא רק אני, נכון? זנות היא… גסות רוח? כי זונות "מורידות לקרשים את מחיר המוצר" (האשה)? אבל להיות נגד זנות זה עוד יותר גסות רוח? כי זה להתעלם מ"אלף הניואנסים האנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה"? וממילא כולם זונות, רק שחלקם "מכנים את עצמם עיתונאים, פרופסורים למגדר, חברי כנסת והשד יודע מה עוד" (חי חי איך הכנסתי להם)? מה, במטותא, הנקודה של סדרת העקיצות הלא קוהרנטית הזו? הדבר היחיד שבאמת ממוקד מספיק כדי לעצבן הוא שכשציפר סוף סוף מדבר על בני אדם, אותם בני אדם שהוא דואג להם הם רק הגברים שאומרים "הדבר היחיד שמסעיר אותי מינית הוא לעשות את זה בחצר אחורית מלוכלכת עם אשה ששכבה עם אלף חמש מאות גברים לפני". כן, מה עם המניאקים הסדיסטים! למה אף אחד לא חושב עליהם?!!
אבל גם זה לא ברצינות, כי כמו תמיד אצל ציפר, הפואנטה העיקרית היא להדגיש כמה קוסמופוליטי, מתוחכם ואנין הוא מול אותם מקומיים בלתי-מקולחים שמודאגים מעניינים לא מתוחכמים כמו מוסר וזכויות אדם. יש לו אפילו ציטוט מזונת רחוב ברלינאית שעמה הוא היה ביחסי שלום-שלום — ואיזו סטטיסטית מושלמת היא בסרט הסינמטקים האירופי שהוא חייו של בני ציפר. כולה עשן-סיגריות ושנינות-ביבים וגזענות אגבית. רוסים הם גסי רוח! כי הם לא נותנים טיפ! היה שווה לה לחיות חיים של אומללות, שעבוד ומוות מוקדם כדי להופיע בסצינה הזו.
שק של נחשים 