יום האשה בגלובס: נשים, תפסיקו להתבכיין

בואו נאמר שאני לא בהלם מהטור הזה. לגלובס יש קו ברור לגבי פמיניזם: כל אשה יכולה להצליח אם היא רק מתאמצת מספיק, ומי שלא הצליחה — סימן שלא התאמצה מספיק.

הפעם זה נשמע ככה, באדיבות הכותבת ורד רמון ריבלין:

ההתקדמות לא באמת חייבת להיעצר. לא אצל נשים שאפתניות מאוד ומכוונות משימה. […] כמו הברון מינכהאוזן, שמחזיק את עצמו בציצת ראשו ומושך עצמו מהביצה, כך הן ממלטות עצמן מגורלה של האישה הנוסחתית. הן לא חרטו על דגלן מאבקים פמינסטיים, אבל הועילו למצב הנשי הרבה יותר מהפמיניזם הרדיקלי.

הנחת העבודה היא שהאויב שלנו הוא השוביניזם הטבוע בכל שדרות הממסד והחברה. אילולא הוא, אנחנו משננים לעצמנו, נשים היו מתמודדות יותר על תפקידים. בואו לא נספר לעצמנו סיפורים.

הרבה יותר נשים בוחרות שלא לנצל את ההזדמנויות שנפתחו בפניהן ולא משתלבות בהמוניהן במשרות שמתויגות כגבריות. ואתם יודעים למה? בעיקר כי הן לא רוצות. השוביניזם ייסוג ככל שיותר נשים יתברגו בתפקידי מפתח. אי-אפשר רק לבכות וליילל קיפוח, בזירה הזו צריך לנצח. איך? דרך ביצועים.

אני לא חושבת שרמון ריבלין שונאת נשים. הבעיה שלה עם פמיניזם היא הבעיה של גלובס עם כל מאבק חברתי. בעולם שהוא תחרות בין אנשים פרטיים על כוח וכסף, אין מקום לדיבורים על אוכלוסיות. או שאתה ווינר או שאתה לוזר. אם אתה ווינר, ההשתייכות שלך למיעוט אתני כלשהו או לחילופין העובדה שיש לך שחלות היא ספחת מביכה. אם אתה לוזר, דיבורים על קיפוח הם לא יותר מתרצנות ובכיינות, כי ללוזרים אין טעם להקשיב. ה"סולידריות" היחידה האפשרית היא הטפיחה ההדדית על השכם בין הווינרים.

עוד משהו:

ראיתי את זה אצל כל הבכירות שפגשתי. בשורה התחתונה, חלק גדול מהאנרגיה, הזמן והקשב, מתועלים לעשייה שמקדמת אותן בסולם. לטיפול בילדים ובבית נמצאו פתרונות.

הפמיניזם על פי גלובס הוא מאוד פשוט ומאוד מופשט. פשוט, כי יש בו סוגיה אחת בלבד: קריירה או ילדים (הרי על מה עוד אפשר לדבר חוץ מקריירה והמכשולים בדרכה?). מופשט, כי שאלת הקריירה-ילדים היא לגמרי עקרונית ופילוסופית ונקיה משיקולים פרקטיים כשמדברים רק על ואל אנשים ברמה מסוימת של נוחות כלכלית. אם אשה שלחה את הילדים לפעוטון ברגע שיצאה ממחלקת יולדות ועבדה 20 שעות ביממה, הרי שהיא עשתה זאת מתוך "רצון למימוש עצמי" ולא כדי שיהיה כסף להאכיל את הילדים האלה. אם היא נשארה בבית וגידלה אותם, זה מתוך "כניעה לאידיאל הנשיות" ולא כי לא מצאה עבודה שהשכר שלה יעלה על התשלום למטפלת.

יום האשה שמח, לוזריות.

[קישור לכתבה]

מה זה מגפון?

לפי המניפסט:

מגפון הוא עיתון שנכתב, נערך ומופק על-ידי עשרות אנשי מקצוע מנוסים, שהתקבצו יחד במטרה ליצור גוף תקשורתי עצמאי ונטול פניות. עיתון פתוח ופלורליסטי, שמחויב לערכי הדמוקרטיה, לחופש הביטוי, לאמת.

לפי המציאות:

כמו מאקו רק בלי "האח הגדול" ובלי כסף למעצב גרפי.

[קישור לכתבה]

וויינט יחסים מגיש: נקמת הסטריאוטיפים

העצות בטור שלהלן אולי נשמעות כמו מיצוי של הסטריאוטיפים הכי נדושים ומטופשים ומעליבים שמילאו את עיתוני הנוער ומדורי הנשים לפני שאפילו הם התעייפו ועברו הלאה — אבל יש הבדל גדול.

הפעם, זה מדעי.

ד"ר דניאל דריי, "מנהל 'תורת היחסים' — פורטל מיניות וזוגיות", הינו רופא וסקסולוג בעל הבנה מדעית חדה ורקע מחקרי עשיר בתחום המיניות ומערכות היחסים. ההכשרה האקדמית שלו היא שמביאה אותו לכתוב עצות חדשניות כגון זו:

הדינאמיקה בין גברים לנשים מאפשרת לנשים חסרות ניסיון להיות גלויות יותר עם הפרטנר מנשים מנוסות, העלולות להוות איום על בן הזוג ולגרום לו לחרדת ביצוע ו/או לפגוע בביטחון העצמי שלו, וגם להיתפס כ'קלות להשגה' או 'זולות'.

אצל גברים התפיסה הפוכה, ולכן מוטב שגבר חסר ניסיון יצניע עובדה זו, בעוד גבר המעיד על ניסיונו ישרה תחושת ביטחון ופתיחות כלפי הפרטנרית.

נשים צריכות להסתיר את העבר המיני שלהן כדי שהפרטנר לא יחשוב שהן שרמוטות? מעניין, אך דומני שקראתי כבר משהו דומה. ייתכן שזה הופיע במאמר במגזין המקצועי "קוסמופוליטן", או אולי בדו"ח מחקר פורץ-דרך בכתב העת "מעריב לנוער", גליון תשמ"ב (4), איפשהו בין עדכון על תחרות נערת החן למחשוף של ברנדה. עם זאת, תמיד טוב לקבל אישוש נוסף מפי דוקטור.

עצה מאירת-עיניים נוספת:

שמרו על הדינאמיקה הקלאסית: תני לגבר להוביל. רגשות של גבר מתפתחים לאט יותר, ולכן הזמן הזה חשוב לו מאוד. הוא צריך ליזום ולהיות אקטיבי. האישה צריכה לפעול בצורה עדינה, לא להיות ברורה מאליה. לדחות אותו לפעמים, אבל גם לשדר רצון להמשיך.

על האשה לאתגר את הגבר שלה, ולעזור לו לגלות אותה בכל פעם קצת יותר.

הפעם אני כמעט בטוחה שאני יודעת איפה שמעתי טיפ דומה — זו היתה שרון בכיתה ב'2, שהסבירה לי שאני חייבת לחכות שיוני יציע לי חברות, כי אם אני אציע לו חברות, הוא לא יחבב אותי יותר. אבל שוב, למרות הנסיון של שרון בשטח, היא לא מהווה אוטוריטה כמו ד"ר דריי.

עצה חשובה אחרונה:

אל תגידו מה אתם אוהבים ורוצים לקבל בסקס, פשוט הראו זאת במעשים, תוך כדי האקט. געו כפי שהייתם רוצים שיגעו בכם.

ניסויים רבים בעכברים ובקופי-אדם העלו כי לדבר תוך כדי סקס זה מביכי כזה והורס את האווירה. מכאן עולה כי עדיף לתקשר בשלטים מודפסים, בקוד מורס או בריחות גוף, כמו נמלים.

ניתן גם להעביר מסרים באמצעות המגע המיני עצמו. נניח, את במיטה עם בחור חדש והוא לוחץ חזק מדי כשהוא עושה לך ביד וזה כואב? אז אל תגידי כלום. במקום זה, כשאת תעשי לו ביד, השתדלי לגעת לו בדגדגן ממש בעדינות.

אני מצטער על העצות השמרניות הללו. הן באמת קצת סטריאוטיפיות ומעודדות שליטה עצמית שאינה נתפסת כרומנטית או לוהטת במיוחד, ואולי אפילו קצת מניפולטיביות, אך האמינו לי, זה עובד.

הו לא, ד"ר דריי! לעולם אל תתנצל על מדע.

בוויינט יחסים גמרו לי את המילים

מה? אני רק… כלומר… מה?

עכשיו הם רק עושים טרולינג כדי שאני אכתוב עליהם שוב, נכון? נכון? כי הפוסטים שלי הזרימו אליהם מיליוני  קוראים חדשים והם נהנים מהרייטינג? תגידו שכן. כי האלטרנטיבה היא שאי-שם בשולי אימפריית מוזס צומחת כת ריאקציונרית קיצונית וחמושה של שונאי-נשים שבינתיים רק מפיצה תעמולה מפחידה אך בהמשך מתכננת להשתלט על המדינה באמצעים אלימים, לנשל את הנשים מרכושן ומזכויות האזרח שלהן ולהקים את רפובליקת הגלעד.

וזה כבר לגמרי לא הגיוני. כלומר… לא. לא סביר, בכל אופן.

אולי ליתר בטחון אני אלך לחדש את הדרכון הרומני.

בני ציפר חושב שבני ציפר

אני יודעת שבני ציפר הוא בסך הכל הגרסה המלומדת לילד הקטן שמנפנף את אצבעו בפרצופך וצועק "אני לא נוגע בך אני לא נוגע בך" ומחייך בניצחון כשאתה מחטיף לו סטירה, וגם ביום טוב אין טעם להתעמק בטיעונים שלו יותר מדי. הבעיה שהפעם באמת אין לי מושג, אם יורשה לי למתוח את המטאפורה, מהי האצבע שבה הוא מנפנף.

כלומר, זו לא רק אני, נכון? זנות היא… גסות רוח? כי זונות "מורידות לקרשים את מחיר המוצר" (האשה)? אבל להיות נגד זנות זה עוד יותר גסות רוח? כי זה להתעלם מ"אלף הניואנסים האנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה"? וממילא כולם זונות, רק שחלקם "מכנים את עצמם עיתונאים, פרופסורים למגדר, חברי כנסת והשד יודע מה עוד" (חי חי איך הכנסתי להם)? מה, במטותא, הנקודה של סדרת העקיצות הלא קוהרנטית הזו? הדבר היחיד שבאמת ממוקד מספיק כדי לעצבן הוא שכשציפר סוף סוף מדבר על בני אדם, אותם בני אדם שהוא דואג להם הם רק הגברים שאומרים "הדבר היחיד שמסעיר אותי מינית הוא לעשות את זה בחצר אחורית מלוכלכת עם אשה ששכבה עם אלף חמש מאות גברים לפני". כן, מה עם המניאקים הסדיסטים! למה אף אחד לא חושב עליהם?!!

אבל גם זה לא ברצינות, כי כמו תמיד אצל ציפר, הפואנטה העיקרית היא להדגיש כמה קוסמופוליטי, מתוחכם ואנין הוא מול אותם מקומיים בלתי-מקולחים שמודאגים מעניינים לא מתוחכמים כמו מוסר וזכויות אדם. יש לו אפילו ציטוט מזונת רחוב ברלינאית שעמה הוא היה ביחסי שלום-שלום — ואיזו סטטיסטית מושלמת היא בסרט הסינמטקים האירופי שהוא חייו של בני ציפר. כולה עשן-סיגריות ושנינות-ביבים וגזענות אגבית. רוסים הם גסי רוח! כי הם לא נותנים טיפ! היה שווה לה לחיות חיים של אומללות, שעבוד ומוות מוקדם כדי להופיע בסצינה הזו.

[קישור לכתבה]

בגלובס מפחדים מהפמיניסטיות הגדולות והרעות

יש שתי טכניקות להתמודד רטורית עם תנועת מחאה שעלולה לערער את עולמך: היא יכולה להיות קטנה, שולית והזויה, או — אם היא כבר מאורגנת יחסית וצוברת תנופה — היא יכולה להיות ארגון-צללים מאיים, סיוט אורווליאני שפועל מאחורי הקלעים ובכוח הזרוע כדי להשתלט על העולם.

יובל יועז לא אוהב את "המאפיה הפמיניסטית" שאליה "איש מהשרים לא העז להתנגד", את "המקהלה האחידה של הפמיניזם הרדיקלי" (מה רדיקלי בפמיניזם הזה? הייתי רוצה לשמוע אותו מסביר) ש"לא כדאי להשמיע קול" נגדה. כשנשים מתחברות יחד בנסיון להטות מעט את כף המאזניים, ומצליחות לרכוש אחיזה מסוימת במעוזים כמו הכנסת והתקשורת שעדיין נשלטים ברובם על ידי גברים, הוא רואה בכך ברית אפלה ומסוכנת, נסיון השתלטות דיקטטורית על המדינה: "לסוכנות של הפמיניזם הרדיקלי יש נציגות בכירות בכנסת, בתקשורת, באקדמיה ובקרב חוגים שמובילים דעת קהל. יחד הן משליטות שיח פמיניסטי אחיד, תוך יצירת ברית אד-הוק עם הימין הדתי".

בקיצור, אל תתנו להן מושבים בכנסת. אל תתנו להן טורים בעיתונים. אל תתנו להן לדבר, ובעיקר אל תתנו להן להתאחד. אבל תנו להן לעבוד בזנות. זכות הבחירה שלהן, וזה.

יש בעולם גם גישות פמיניסטיות אחרות. פעילות של מה שקרוי Sex workers, משוחררות מפוריטניות דתית, נשענות על מחקרים אמפיריים וטוענות שיש דבר כזה, סקס בהסכמה ובתשלום, והוא יכול אף להיות כלי להעצמה נשית.

וכאילו, סבבה, כן? בוא נדבר על זנות. בוא נדבר על למה זנות אינה פסולה כקונספט, ועל הקשר בין זה לבין מצב הזונות בפועל. אבל במטותא, בוא לא נתהדר בנאורות המשוחררת המתקדמת והנפלאה שלנו ונדבר על התמיכה שלנו בזנות כ"כלי להעצמה נשית", לא רגע אחרי שחשפנו את הבעתה העמוקה שלנו מכל סוג של התאגדות נשית בעלת-השפעה. טוב? כי אנו עלולים לצאת קצת מגוחכים.

[קישור לכתבה]