בינתיים, בפלנטה של גיל רונן

נחשו מי עדיין כותב ב-nrg! כן, זה גיל "האשה נמשכת אל מי שמושל בה" רונן:

עליתן עלינו, פמיניסטיות. אנחנו, הגברים הרשעים של מדינת ישראל, חברנו יחד בקנוניה אפלה, לפרנס את נשותינו ואת ילדינו. בחוצפתנו הרבה אנו עובדים מחוץ לבית במשך שעות ארוכות יותר מהנשים (בממוצע), בעבודות קשות ומסוכנות יותר (בממוצע), כדי להביא אוכל לשולחן ולשלם את החשבונות. […]

הזוועה הזו מתרחשת ממש מתחת לאף של כולנו. כלפי חוץ, הנשים שסובלות מבעל המשמש כמפרנס עיקרי יכולות להיראות שלוות, מטופחות ומאושרות. אבל אנחנו יודעים שבתוך כל אישה כזו מסתתרת שפחה מודרת ומושתקת, שבעלה לא נותן לה לשבת במקומו מאחורי ההגה של המונית או של הסמיטריילר, או להיתלות לצדו מאחורי משאית הזבל, או לבלות איתו באתרי בנייה וחקלאות מבוקר עד ערב, לצד עובדיו המיוזעים.

הפעם, גיל "היא רוצה שהוא יגיח מהאפילה, יהפוך אותה, יבעל אותה" רונן רוצה להסביר לנשי ישראל שהתעמולה הפמיניסטית משקרת להן, ולמעשה הן אינן מופלות בשכר. נהפוך הוא — הן מופלות לטובה מהנורמות שמאפשרות להן לשבת בבית ולטפח את ציפורניהן בזמן שהגבר המסוקס שלהן עובד "באתרי בנייה וחקלאות מבוקר ועד ערב".

חשוב לזכור שהפער בין גברים לנשים הוא פער בשכר הממוצע ברמה הכלל-מגדרית. לא מדובר באפליה של אחד על אחד בשתי משרות זהות, כפי שהתועמלניות הפמיניסטיות אוהבות לטעון. הפער נובע, רובו ככולו, מזה שגברים פשוט עובדים (בממוצע) יותר שעות, יותר לילות ויותר שבתות, ועושים יותר עבודות מסוכנות – בין היתר משום שחונכו לראות בעצמם מפרנסים אחראים. […]

הכי קל הרי לכעוס על הגברים ולפרוק עליהם באלימות חקיקתית-עיתונאית-משטרתית את כל התסכולים. אנחנו לא נחזיר לכן באותו מטבע, כי האינסטינקט הגברי שלנו אומר לנו שאתן זקוקות להגנה שלנו ושאסור לנו לתקוף אתכן.

לא מפריע לי שמר "נהמות הפינאלה של המשגל" עדיין יורק את אותו הבולשיט, עדיין מקשקש טיעונים שהופרכו מזמן, עדיין חושף בחוסר מודעות עצמית מביך את האובססיה שלו לדמות הגבר השרירי וההרואי, המסוקס והמיוזע. כל זה מקסימום משעשע.

מפריע לי שנרג' מעריב רואה לנכון לפרסם שוב ושוב את שירי הקינה הפתטיים האלה על מותם של ימי הביניים רק משום שהם מוגשים לו (אני מניחה) בחינם. באמת אין שום רף? אין איזו קרקע מתחת לערימת הדומן שמתחת לעובש בלמטה של החבית? אם העיתון כולו ממילא עומד להיסגר בעוד יומיים, לא עדיף להתפגר עם מצפון נקי?

מסתבר שלא. הנה טעימה מהתגובות, שמתפרסמות, יש לציין, רק לאחר בדיקה ואישור של מערכת נרג':

[קישור לכתבה]

מודעות פרסומת

לקט מדע! לסביות-צומי וחיי המין של טווסים

תודה לקורא אייל, שמעיר "קראתי את זה ותהיתי האם אפשר לקדם את פרוייקט הגרעין האיראני":

אחרי שנזפה בתנועה הפמיניסטית, אלינור "גניבת זרע היא פשע" פרארה פונה לעסוק בנשים בעייתיות מסוג אחר: כאלה שמתחילות עם גברים. אסכם בקצרה את הטיעונים שהיא מעלה נגד העניין: בלה בלה צ'רלס דרווין חרדונים וגרבילים הרפ דרפ. המסקנה:

גברים ונשים הינם בעלי תפקידים שונים במשחק החיזור. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד ברור ומוגדר […] כשגבר מאותת לאשה שהוא לא יחזר אחריה ושזה יהיה התפקיד שלה במערכת היחסים – הוא בעצם מאותת לה שהוא מוותר על תפקידו כזכר במשוואה.

החלק האהוב עליי במאמר הוא ההערה בסופו:

הדברים הנאמרים בכתבה הינם פרי השקפתה וניסיון חייה של הכותבת, ומטרתם לעורר דיון ולהביע דעה אישית בלבד.

למה אתם צועקים עלי כל הזמן???? אני בסך הכל מפיצה תעמולה אנטי-נשית בעיתון, למה אתם חושבים שאני או העורכים שלי צריכים לעמוד מאחורי זה???? אמאאאאא 😦 😦 😦 😦 😦

[קישור לכתבה]

…..

ואם כבר מדע!, קבלו ניתוח של יועצת זוגיות וסקסולוגית ב"עשר פלוס: מגזין אינטרנט להורים ומתבגרים" לתופעה המוזרה והמדאיגה של חיבוקים בין ילדות ונערות מתבגרות (תודה לקורא/ת ponetium):

הן מבלות יחד כל יום: חוזרות יחד מבית הספר מחובקות ומצחקקות, יושבות יחד בחדר של בתך ומביטות אחת על השנייה באהבה, זרוקות על המיטה, מקשקשות, ובלי משים יד מלטפת שיער. הן מדברות זו עם זו במשך שעות בטלפון או בצ'אט, גם אחרי שהן נפרדות וכל אחת הולכת לדרכה.

האם ייתכן שיש לתופעה הכה מסתורית הזו הסבר פשוט — שנשים פשוט אוהבות אחת את השניה? הייתכן שלפני שהגוף והחברה מקבעים אותנו על בן זוג ממין זכר כמושא האפשרי היחיד לאובססיה והתרגשות, אנחנו חופשיות להתמסר ל"קראשים" על חברה טובה שנראית באותו הרגע כמו הבן אדם הכי מעניין ומגניב ונפלא בעולם? הייתכן, בו בזמן, שהנורמות מסביב מאפשרות לנו מה שהיא לא מאפשרת לזכרים בני אותו המין — להתחבק, ללטף את השיער ובקיצור להביע חיבה במגע? ובכלל, למה לא לשאול למה נערים לא מתחבקים ומתלטפים?

עזבו שטויות. ילדות פשוט רוצות לחרמן את מי שמסתכל:

אותה נערה שמחבקת ומנשקת את החברה שלה מול הבנים בכיתה מעוררת את "פנטזיית שתי בנות", בדיוק כמו מדונה ובריטני ספירס שבהן צפתה בעבר מתנשקות על מסך הטלוויזיה. זהו אותו גירוי ויזואלי, שנרכש כפנטזיה גברית ממגזינים ומסרטי פורנו, והוא משחק כאן כביכול לטובתה.

[קישור לכתבה]

יאיר לפיד מציג: פריבילגיה — המחזמר

[תודה ללי להב]

טוב, הבנתי: יאיר לפיד הוא איש-קש. הוא סאטירה מרושעת ולא ריאליסטית על גבר יהודי אשכנזי עשיר חסר לב ומודעות. רק שאיזו פמיניסטית החליטה שיהיה יותר קל לריב איתו אם הוא יהיה קיים באמת, אז היא אשכרה תפרה אותו ומילאה אותו בקש ומרחה אותו בג'ל לשיער ומאז הוא כותב טורים ותוחב את ראשו למחשופים במסיבות של סחים עשירים בגנקי.

התלבטתי אם לכתוב על הטור הזה, שכן הוא עצבן אותי כל כך שלא הצלחתי להחליט באופן שקול עד כמה הוא באמת חשוב ורלוונטי. למען האמת, זה משהו שיאיר לפיד עושה לי לעתים קרובות. לבסוף החלטתי שרבאק — האיש הזה פוליטיקאי עכשיו, ורוצה להשפיע על איך שהמדינה נראית. זה כן מעניין לדעת מה הוא חושב על קבוצות חלשות באוכלוסיה והאנשים שנלחמים למענן.

שלא לדבר על החוצפה בכך שידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה, מפרסם טור שאומר "זה שאנחנו לא חברתיים יותר זה בגלל האקטיביסטים המגעילים האלה".

יאיר לפיד עצובי. אנשים היו לא נחמדים אליו ועכשיו הוא עצובי. מדובר בלוחמים למען זכויות בעלי חיים ובפעילות פמיניסטיות. אלה שני תחומים שבהם הוא רואה עצמו שותף, כמובן. יש לו "הדעות הנכונות לגבי בעלי חיים". הוא "תומך נלהב" של התנועה הפמיניסטית. אבל מה? באופן טראגי עבורו ועבור העולם כולו, הוא לא יכול לכתוב על הנושאים האלה. הוא מפחד. הוא מפחד מהילדים הרעים עם החזיות עם השיניים מברזל.

מדובר בחבורה קדושה שהנושא בוער בה באש גדולה. הם יסרקו כל מילה במסרקות ברזל, יבחנו אם הטקסט עומד בקני המידה הטהרניים ביותר, אם אין בו חס וחלילה הומור או חריגה מקרית מהקו החמור שהם קבעו, ובסוף הם ימצאו משהו. הם תמיד מוצאים. […]

ואז הם יצאו למלחמה: מאמרי תגובה, מכתבים למערכת, אי-מיילים מתגלגלים, התקפות פייסבוק מתואמות, קריאה לחרם כולל, פרסום נרחב של הגילוי המזעזע שאינך מאמין אמיתי ולפיכך אתה חלק מכוחות האופל של האויב.

אתם מבינים? הוא היה רוצה לכתוב דברים שיקדמו את הפמיניזם (בין שאר המאבקים הקרובים ללבו), שהרי הוא "האירוע החברתי החשוב ביותר של 150 השנים האחרונות". אבל הוא לא יכול, כי בפעם האחרונה שהוא כתב על פמיניזם, לא תאמינו מה קרה: כתבו עליו סטטוסים מעליבים בפייסבוק.

ועד כמה שהמאבק הפמיניסטי בוער בנפשו של יאירוש, לבו הענוג פשוט לא עומד בדברים כאלה.

לא שהוא כותב את הטור כדי להתבכיין. או כדי להגן על עצמו. או כדי להנציח סטריאוטיפים על פמיניסטיות ולהשחיר את שם התנועה ולפגוע במאבק הכה-חשוב רק כדי להחזיר לילדות הרעות שכתבו לו אימיילים מעליבים. ודאי שלא. הוא כותב את הטור כדי ללמד ולחנך.

בדומה לחובבי בעלי החיים גם הפמיניסטים/ות הפעילים/ות מנהלים/ות ביניהם/ן שיח ער ומרתק בפורומים סגורים המיועדים לאנשים/נשים כמוהם/ן. זהו שיח תקיף, מדוקדק וטהרני, והדבר שהכי מעצבן אותם הוא אנשים שלא מבינים את הבעיה במלוא היקפה. […]

נדמה לי – ואני מביא בחשבון שאולי זה רק בגלל בורותי – שפמיניסטיות אמורות לנסות לקרב אליהן אנשים התומכים באופן עקרוני בשוויון זכויות והזדמנויות לנשים […]

האם לא עדיף היה – אפילו מבחינה טקטית – לגייס את האנשים האלה כדי להילחם על העלאת שכר הנשים במגזר הציבורי, או נגד אנשים שמארגנים קרבות של כלבים, ורק אחר כך לצעוק עליהם שגם הם לא בסדר?

אח, "הבחינה הטקטית", ידידתה הוותיקה של כל בלוגרית פמיניסטית. אין מגיב טרול שלא צועק בסופו של דבר, בשיא העלבון, "למה את צועקת עליי? את מזיקה למאבק כשאת מבריחה אנשים טובים כמוני! את אמורה לנסות להסביר לי דברים בדרכי נועם!"

כי אתם מבינים, לפיד הוא מהטובים, ומגיע לו חיבוק. הוא לא מהקונקיסטדורים שטובחים בנייטיבז — הוא מהמיסיונרים שבאים אחרי שהקרבות תמו, והוא רוצה להלביש את הילידים בבגדים יפים וללמד אותם את כתבי הקודש. וכשהם כועסים הוא נעלב נורא מכפיות הטובה האיומה שלהם. הוא הרי מהטובים.

כשיאיר לפיד בא לעסוק בענייניה של קבוצה מדוכאת, הוא רוצה שיסכימו עם דבריו (כאילו שאין ויכוחים פנימיים בין פמיניסטיות בערך כל הזמן), או מקסימום שיתקנו אותו מאוד מאוד בשקט וברכות. הוא לא רוצה שיזכירו לו שהוא לבן, שהוא עשיר, שהוא גבר, שהוא יהודי, שהוא לא חווה הכל ולא יודע הכל. קבוצה מדוכאת לא אמורה לכעוס. בטח שלא עליו. אם הוא מגלה בורות, חוסר ידע, חוסר רגישות, זו לא אחריותו; הוא כבר עשה מעל ומעבר בעצם זה שהסכים לבוא ולדבר. הקבוצה המדוכאת — זו שנציגיה עובדים יותר ומרוויחים פחות, אגב — אמורה למצוא את הזמן והאנרגיה להסביר לו את כל מה שהוא לא יודע. לו, ולשכמותו. שוב ושוב. בעדינות, בענווה ובהכרת טובה.

אלא שזה לא עובד ככה. אקטיביסטים חברתיים באים, בדרך כלל, לתבוע צדק ולא ללטף ולפייס את נפשו הרכה של המיינסטרים. למעשה, הם הרבה פעמים סבורים שאי-הצדק שהם מצביעים עליו חשוב מספיק כדי שקבוצות בעלות פריבילגיה יתגברו על אי הנחת שלהן (אני? אני בעל פריבילגיות? הרי הייתי הכי חנון בתיכון ואף אחת לא רצתה לצאת איתי!) ויקשיבו.

ולפיכך, לפי הפילוסופיה המאוד נוחה ופרקטית של לפיד, הם אלה ש"מבריחים", בטפשותם הטקטית, אנשים כמוהו ואת "התקשורת".

הקשירה של שני נושאים כל כך לא קשורים — בעלי חיים ופמיניזם — רומזת שיאיר לפיד מתכוון בעצם לכל קבוצה אידיאולוגית מאורגנת מספיק, להוטה מספיק, קולנית מספיק. מבחינתו, בכך שקבוצת אקטיביסטים מסוימת תוקפת את המיינסטרים, היא אוטומטית מוציאה את עצמה ממעגל הלגיטימיות. אלה אנשים זרים, אחרים, כועסים ובלתי נעימים, שמדברים "בפורומים סגורים", באופן "תקיף, מדוקדק וטהרני". אי אפשר לדבר איתם. נפתרה הבעיה.

ישראל היום: האשמות בתופעת האונס – הנשים

אמילי עמרוסי ב"ישראל היום" מצאה את המקור ל"גל" מקרי האונס האחרון: הציצים של התל אביביות.

פמיניסטיות מדגישות את זכות האישה להתלבש ככל שיעלה על רוחה בלי להיות חשופה להטרדות. זה נכון ברמה הפרסונלית: קורבן של פגיעה מינית אינו נושא בשום אשמה. לגבי אותו נפגע, אין קשר בין מה שלבש ובין הפגיעה שעבר. אבל ברמה הציבורית, כחברה, אי אפשר להתעלם מהקשר שבין היקף הבד על הגוף, סקסואליות מתפרצת של נשים שלבושן הוא בבחינת הטרדה לציבור, ומשם מתירנות מינית מוחצנת, ובין אלימות מינית.

הכל מתחיל ב"סקסואליות המתפרצת" של האשה — העור החשוף שלה הוא שמדרדר את החברה למתירנות מינית, שבתורה מביאה לעבירות מין. הגיון צרוף. שהרי ידוע שבמגזר החרדי אין עבירות מין, שלא לדבר על קאבול. לא נאשים את האשה הבודדה, חלילה, אבל כן נאשים את הנשים כולן, קולקטיבית, בדרדור "תל אביב" לאונס.

מה שמעניין אתכם הוא כמה צופים בבוגרשוב דיווחו למשטרה כשהאוויר כולו מזוהם. […] האוסף הבלתי רגיל של עבירות מין חמורות ומשונות, ובמיוחד הפומביות של חלק מהן, מחייב את החברה הישראלית לבדק בית. או לפחות בדק רחוב.

כסו את נשותיכם. עורן ופניהן מזהמים את האוויר ואת המחשבה. נעלו בתוך הבית את המחשופים, את הישבנים, את המיניות הנשית והאנושית. כך תעצרו את מכת עבירות המין ה"פומביות" הנוראות — ותחליפו אותן בעבירות המתבצעות בשקט ובצניעות, כראוי.

(נקודת אור: אפילו בטור פרימיטיבי ומיזוגני כזה, עמרוסי נזהרת ומדגישה ש"ברמה הפרסונלית" אין להאשים קורבן תקיפה מינית על מה שלבשה. האמת הזו כבר מספיק חקוקה במיינסטרים כדי שיהיה צורך לשלם לה מס שפתיים. סוג של התקדמות.)

[קישור לכתבה]

האב קארין בא לרפא את המסורסים

אגלה לכם סוד: קארין ארד היא שם בדוי של מטיף נוצרי פונדמנטליסטי שבא לארצו של ישו המשיח כדי לתקן את הנזק שהפמיניזם עשה לחברה. לא מאמינים?

ארד מסבירה לנו היום באקסנט על משחקי שליטה במיטה, בעקבות ההצלחה של "50 גווני אפור", רומן ארוטי זבלוני שמבוסס על סדרת "דמדומים" (ומחרמן באותה המידה, על פי השמועות).

הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לזכור לגבי BDSM: לא מדובר על תחביב משעשע, כפי שאולי חשבתם, שנשים וגברים וגברים וגברים ונשים ונשים מתעסקים בו מדי פעם. הו לא! מדובר למעשה על המיצוי המזוקק של היחסים הטבעיים בין גבר לאשה.

פמיניזם או לא, להלן העובדות:

1. נשים מעולם לא נמשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

2. נשים לעולם לא יימשכו לגברים מהזן הסמרטוטי

3. ביטחון זה משעמם

האשה רוצה להישלט, הגבר רוצה לשלוט. ככה זה. גברים שלא רוצים לשלוט הם סמרטוטים, ולכן נשים לא רוצות אותם. נשים רוצות מניאקים, זה ידוע (TM).

לכן גם אין כזה דבר גברים שאוהבים שקושרים אותם, למשל, או נשים שאוהבות להיות למעלה. יכול להיות שחשבתם שיש ואתם אפילו מכירים כאלה, אבל כנראה דמיינתם. ארד היא המומחית והיא יודעת. עובדה, העסיקו אותה בבלייזר בלקרוא מכתבים של קוראים ולהסביר להם למה הם הומואים.

זה פשוט עניין אבולוציוני. פעם, כדי לבחור זכר שיכול להגן עלינו ועל צאצאינו ולדאוג לנו, היינו מחפשות את הזכר הכי חזק בחבורה. זה שרץ הכי מהר, זה שצד את החזיר הכי גדול וזה שכל השאר מפחדים ממנו.

מדע!

בואו ניסגר רגע על הנחת יסוד: שוויון בין המינים לא אומר שאין הבדל בין גברים לנשים. יש. צריך להיות. אני אוהבת את ההבדלים האלה. לא בא לי לשחק אותה חזקה כל הזמן. אני רוצה שיסירו מעלי את האיסור להראות רכות וכניעות. זה סקסי. לא בא לי להיות "זורמת" ו"מגניבה". עזבו אותי. תנו לבחורה להזדקק בשקט. לפחות במיטה.

הפמיניזם סירס לנו את הגברים. הפמיניזם הרס לנו את הנשיות. הפמיניזם הרחיק אותנו מהטבע האמיתי שלנו, שבמסגרתו אשה רוצה להיקשר למיטה על ידי הגבר עם החזיר הכי גדול.

ואז אנחנו מתפלאות נורא שהגבר היחיד שאנחנו מצליחות להימשך אליו הוא זה שלא אכפת לו. להלן, הסאדיסט.

והוא לא באמת סאדיסט, האומלל. פשוט אחת הדרכים היחידות שנותרו לו להפגין גבריות היא להיות חזק יחסית לאישה, ובגלל שאין לו איפה לבטא את הכוח הפיזי שלו, הוא נאלץ לבטא אותו מולה, כי מבחינתו היא מייצגת את האחריות לסירוס המטאפורי שלו.

אני לא בטוחה שהבנתי את הקטע הזה, אבל נראה לי שזה הולך ככה: בגלל הפמיניזם נשים רוצות רק גברים מניאקים, אבל גברים מניאקים נהיו כאלה בעל כורחם בעצם, כי כשהם לא יכולים לצוד חזירים כל מה שנשאר להם זה להתעלם מהודעות סמס.

חוסר היכולת של הגבר המודרני לבטא את גבריותו בדרך הטבעית לו, הפיזית, מזיקה לכולנו, בכל הרמות.

לגבר, כי הוא מתוסכל, עצבני ומרגיש חלש ומסורס, והעובדה שהוא כבר לא המפרנס היחיד שהאישה מחכה לו בבית לא עוזרת גם היא. לא מפליא אותי בכלל שבעיות התפקוד הגבריות עלו למספרים מדהימים בשני העשורים האחרונים.

ובגלל זה אסור לתת להן להצביע בבחירות. פרייז דה לורד!

[קישור לכתבה]

תקציר ההיסטוריה של הפמיניזם באדיבות וויינט יחסים

ואתם חשבתם שמדובר במדור שטחי ורדוד!

הכותבת אלינור פרארה יצאה לערוך מחקר היסטורי וסוציולוגי מקיף כדי לבדוק למה פמיניזם זה כזה קקי וכולם שונאים את זה. אלה הממצאים:

1. במאה ה-19, הפמיניסטיות פשוט רצו שוויון, בקטע אבולוציוני (?).

2. בשנות החמישים של המאה העשרים, הן רצו לצאת לעבוד!

מה לעשות שלא לכל אשה מתאים להיות עקרת בית ואם במשרה מלאה, כמו שלא לכל גבר מתאים להיות מכונאי או מדען. ישנן נשים שרוצות למצות את יכולותיהן מחוץ לבית – ואת זה החברה צריכה לאפשר להן.

חייבים להעריך את הטון המחנך של פרארה, כשהיא מסבירה באומץ שלא כל הנשים צריכות להישאר בבית עם הילדים.

3. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל "אז הגיע הפמיניזם הרדיקלי". אני מקווה שאתם יושבים כי זה נהיה מפחיד:

כמו הרבה אידיאולוגיות שפורשו בצורה מעוותת, כך עבר הפמיניזם גם הוא טרנספורמציה והפך מאידיאולוגיה טובה ומועילה – לסיוט מתמשך.

סטאלין, מאו, מרב מיכאלי.

הפמיניזם המקורי, הטוב והמכובד, ביקש להחזיר לנשים את זכויותיהן ולקדמן כדי שיהיו שוות ערך לגברים. הפמיניזם הרדיקלי, הנבזי והכוחני, יצר דמוניזציה של הגברים, כאילו כל גבר הוא מדכא, אנס או נצלן. לדעתן של הרדיקליות – גברים מיותרים לחלוטין.

4. כתוצאה מההשתלטות של הפמיניסטיות הרדיקליות, "גברים רבים הפכו לקורבנות". ההתנכלות לגברים, לפי פרארה, מתבטאת בשני תחומים עיקריים: (1) חוקי ההטרדה המינית ו-(2) גניבת זרע.

בעבר גברים יכלו להטריד מינית נשים במקום העבודה מבלי לתת על כך את הדין, וכנגד מצבים כאלו, בצדק רב, נחקק החוק כנגד הטרדה מינית. אממה, היום לא מעט נשים מנצלות חוקים אלו כדי להפחיד, כדי לשלוט וכדי להראות מי בעצם כאן הבוס: כל מבט שלא במקום, כל אמירה המתפרשת בצורה שגויה, כל בדיחה עשויה להפוך את הגבר לקורבן הבא.

כיום, תחת שלטון האופל הפמינאצי, גברים בשוק העבודה הם מיעוט מדוכא ונמוך-דרג, המסתובב במסדרונות בראש שפוף, לא מסתכל לצדדים וממעט לדבר מפחד הקולגות ממין נקבה, שרק מחפשות תירוץ קלוש לתביעה על הטרדה מינית. אני מופתעת שהאו"ם עוד לא שלח מסוקים לפנות את הגברים מהמשרדים בהם הם חיים באימה כזאת.

אבל גם מחוץ לשעות העבודה, כשהוא עם בת-הזוג הפרטית שלו, אין לגבר האומלל והרדוף מנוחה:

באמצעות כניסה להריון לא מתוכנן והפיכת הגבר לאב שלא מרצונו, נשים יכולות לדרוש מהגברים מזונות […] אחיותיי היקרות: גניבת זרע היא פשע. אנחנו חייבות לזכור שכמו שאנו לא רוצות שגברים יכפו את עצמם עלינו – אל לנו לכפות את עצמנו על גברים.

פרארה פונה אל לבכן, נשים יקרות: לא משנה מה הפמיניסטיות הנבזיות והאכזריות לימדו אתכן, תפסיקו לגנוב זרע! די כבר!

קורבנות למניפולציות, כוחנות, שתלטנות, זלזול וחוסר כבוד היו מנת חלקן של נשים בעבר. כנשים, עלינו להתעלות על עצמנו ולא להשתמש באותם הכלים לדיכוי וסירוס חברתי ופסיכולוגי של גברים

וגם תפסיקו לסרס. זה לא יפה.

טוב, אני חושבת שכולנו קיבלנו הרבה חומר למחשבה היום! אני רק חייבת להוסיף כאן את הטוקבק של פרארה, שבו הגיבה לטענות של כמה מהמגיבים שהיא שטחית, בורה, סובלת מרפיון שכל קיצוני, מפיצה תעמולה אנטי-נשית מהסוג המטונף ביותר וכדומה:

היא לא בורה! היא קראה מאמר בוויקיפדיה! חוץ מזה מותר לה להביא פרשנות אישית, למשל כשהיא אומרת שנשים מנצלות לרעה את חוקי ההטרדה המינית ושהפמיניזם הרדיקלי גרם לנשים רבות לבצע גניבת זרע, זו פרשנות אישית שלה שאינה דורשת גיבוי בעובדות.

והנה מגיב חמוד שדווקא הסכים עם דבריה:

עכשיו אני רגועה.

[קישור לכתבה]

בוויינט יהדות חושבים שמחאת השרמוטות לא מנומסת :(

שלום, רחלי מלק-בודה! ברוכה הבאה. איך היתה הטיסה?

למרבה האירוניה, בעוד השרמוטות יוצאות נגד אנסים ומטרידים מינית – הן עצמן אונסות את הסביבה להביט בהן ולשים לב לקיומן.

יואילו השרמוטות לשאול את עצמן מדוע אין "מצעד השרמוטים". איך זה שכמעט ואין בנמצא גברים בעלי דחף בלתי מוסבר לחשוף את אזורי ערוותם לעיניי כל באופן חופשי? אולי משום שזהו דחף נשי עתיק יומין.

זה קצת לא נעים אבל אני חייבת להסביר לך משהו. זה הולך ככה. אצלנו בכדור הארץ, יש לפעמים קונפליקטים פנימיים בין בני האנוש. כשתת-קבוצה כלשהי מרגישה שנעשה לה עוול, למשל קבוצת מה שאנחנו קוראים "נשים", היא לפעמים מנסה למשוך תשומת לב לכך בדרכים שמטרידות את הצופים מן הצד. זוהי בעצם הזמנה לצופה לברר את שורש העניין — במקרה הזה, מה זה נשים, מה זה גברים, מה המוחות מנסות לומר, ולמה בחרו בדרך הזו לעשות זאת. כן, זו בעיה, לא הכל כתוב במדריך התיירים! אבל למרבה הצער ממש מקובל חברתית לדרוש זאת ממי שרוצה לכתוב על העניין טור בעיתון. עניין של נימוס, אם תרצי.

[קישור לכתבה]