דה באזר: אמור לי מי אשתך ואומר לך שהיא פרה

בבלוג הספורט דה באזר, מבית ערוץ הספורט, מנתחים את הפרסונות של הטניסאים היריבים פדרר ומארי על פי המראה החיצוני של בנות משפחתם:

אתה מסתכל על מירקה ושואל את עצמך – לזה הוא מסוגל? הטניסאי אולי הגדול בהיסטוריה לא הצליח למצוא לעצמו דוגמנית סלבריטי שתהווה עוד גביע בארון שלו? לנדאל יש, למארי גם יש (עוד שניה נגיע גם אליו), למה הוא בחר בה?

מאיפה היא הגיעה, עם הסוודרים האלו, הלחיים התפוחות מיותר מדי שוקולד שוויצרי משובח ועיני העגל? ולמה בכלל היא גוררת את עצמה בכל העולם, עם שתי התאומות הקטנות לכל מקום שבו רוג'ר משחק, האם היא לא סומכת על רוג'ר שיידע לשמור על עצמו מכל אותן מעריצות? ואולי היא יודעת משהו על הפקיד שלנו, שמחייב אותה להשגיח עליו בשבע עיניים לבל יפזול למחוזות שהשתיקה יפה להם?

ואולי זה בכלל רוג'ר שרוצה אותה. רוג'ר של הסוודרים עם צוואר הגולף. אולי היא העוגן שלו, כשהוא מרים את העיניים אל הקהל ורואה אותה, הוא נזכר מחדש שהוא לא כוכב רוק, אלא סתם רוג'ר, פקיד פטנטים שוויצרי, שפה בשביל לנצח טורנירים, לא בשביל להשיג עוד דוגמנית.

בשביל זה יש בלוגי ספורט, הלא כן? כדי לתת זווית שונה, אישית, אינטליגנטית ואירונית על האירועים והאנשים, זווית שהעיתונים ואתרי המיינסטרים לא מסוגלים לתת, בהיותם שקועים יותר מדי באינטרסים של תעשיית הספורט.

השוו את הטקסט למעלה, למשל, לאייטם שהופיע בוואלה ספורט לפני שנה בנושא "איך רוג'ר פדרר עדיין תקוע עם מירקה?" (כותרת אמיתית).

בואו נודה באמת: פדרר יכול היה להשיג משהו יותר טוב. […] היא לא יפה במיוחד, לא סקסית במיוחד, לא קורנת במיוחד, נראית קצת פולנייה נרגנת, ולספורטאי צעיר ומבוקש, למיליונר צעיר ומצליח, לאדם ששבר שיאים היסטוריים – מגיע רק הקרם דה לה קרם. לא מירקה. […]

יודעים מה? לא כל אחד בנוי לצאת עם דוגמנית על, אנחנו מבינים. אבל תראו את החברה של נדאל, איזה פרח. לא כוכבת על, אבל ספרדייה עדינה וסימפטית, חייכנית וקורנת, כזו שנפלאה בפשטות שלה. […]

אבל האמת היא, שככה אנחנו אוהבים את פדרר. אם יש משהו שמייצב אותו, זה הזוגיות. […] בגלל זה אנחנו אוהבים אותך, רוג'ר. ולגבי מירקה, לא נותר אלא להניח שיש בה איכויות נסתרות.

אתם רואים את ההבדל התהומי? אחד מהטקסטים אירוני ומודע לעצמו, השני נהנה להתפלש בטראש במכוון. או ההיפך. או שניהם. על מה דיברנו?

אה, כן. אשתו של פדרר שמנה. חחחחח.

[קישור לפוסט]

מודעות פרסומת

יום האשה במאקו

(עדכון 11.3.12: ראו הסבר למטה)

עדכון: אני רואה שהתמונות האלה לא מסבירות את עצמן כפי שחשבתי. שלושתן, מבחינתי, עגומות מאוד בהקשר של יום האשה, והעליונה במיוחד.

1. מדור הנשים של מאקו הוא חלק מסצינה פורחת של מדורי/אתרי/מגזיני נשים שמשתמשים בז'רגון של אחווה נשית וכוח נשי כדי לתאר את עצמם, אבל בפועל מטרתם היחידה — לסמן פלח שוק של נשים יחסית אמידות ולמכור אותו לתאגידי הקוסמטיקה. אין פלא שהמדורים האלה מלאים בטורים ממומנים ושיווקיים. ממילא כל תכני המגזין מיועדים לספק מצע לפרסומות מסביב, אז למה לא לתת לתאגידים לכתוב גם את הטקסטים עצמם.

2. דאב הוא מותג מוביל בתחום הלבנת שנאת הנשים. כמו כל מותגי הקוסמטיקה, ההכנסות של דאב בנויות על יצירת פחד וחוסר בטחון אצל נשים, כדי שיוציאו כסף רב על מוצרים שישפרו את המראה שלהן. אבל בעשור הקודם אימצו בדאב ז'רגון חדש, פסודו-מעצים, של "נשים אמיתיות" ו"יופי אמיתי", שביחד עם כמה קמפיינים מתחסדים הכניס את דאב עמוק לתוך השיח האופנתי על רזון מוגזם, דוגמניות מוחלקות בפוטושופ וכדומה. התוצאה: דאב מכרה עוד הרבה הרבה קרמים נגד קמטים וצלוליטיס.

בקצרה, טור ממומן במדור נשים שבו דאב מתנחמדת על השראה ולהרגיש בנוח עם עצמך — שיא של גועל, ביזוי וציניות.

רשות הדיבור לאדמונד:

and_headdesk

וואלה לנערות ישראל: אל תאכלו או שהחבר יעזוב אתכן

שלום! חג שמח! לרגל פורים, התחפשתי למישהי שיכולה לקרוא טורים כאלה בלי לרצות למות עכשיו ומיד.

אז ייפ, אני לגמרי בסדר עם זה שמדור נוער רואה לנכון לייעץ לקוראות שלו לא לאכול כי אז ישמינו וזה יהרוס את הזוגיות שלהן. מה הבעיה עם זה? מובן שאני גם חושבת שזה שפוי, אחראי והגיוני במסגרת המאה ה-21 לכתוב דברים כדלהלן:

הרבה פעמים, כשבנות נכנסות לזוגיות, ומתחילות לשמוע ללא הפסקה כמה הן יפות וסקסיות (אם הזוגיות שלהן מוצלחת, כמובן), ובטוחות שהבחור יאהב אותן עד שהמוות יפריד ביניהם – הן מפסיקות לשים לב למה שהן מכניסות לפה.

שלא תבינו לא נכון, אכילה עם בן הזוג היא אחת הפעילויות הכיפיות שיש, אבל זה לא מה שצריך לגרום לך לצאת מהמסגרת התזונתית שלך […] אז תזכירי לעצמך שגם כשאת בזוגיות, את לא פטורה מלהיראות טוב.

וכאשר לאחר נאומי ההפחדה וההלחצה האלה ממשיכים מאשימים את הקוראות בנטיה לפרנויה בקשר למידת האטרקטיביות שלהן לבן זוגן, ועוד מקללים אותן "תפסיקי להיות פסיכופתית", אני כלל לא רואה בכך ציניות אכזרית ומרושעת:

תפסיקי להיות פסיכופתית

טעות קשה נוספת שאנחנו נוטות לעשות קשורה לרמת הפוצי-מוצי שאנחנו צורכות בקשר. תארי לעצמך מצב שבו כבר הגיעה שעת צהריים ועדיין לא קיבלת סמס מהבויפרנד. סוף העולם, לא? הוא בטח מצא חברה חדשה או עזב לאי בודד ועכשיו תישארי לבד לנצח. פאניקה. מתח. מריבות.

אז לא, תירגעי.

בהתאם, אני גם סבבה לגמרי עם הפרסומות הורודות של פוסטינור שמהבהבות מסביב לטקסט, ולא רואה קשר אידיאולוגי בינן לבין תוכן הטור. כלומר, אחרי שהאנשים הטובים בתרימה פרמצבטיקה אפיינו את צרכניות פוסטינור כקטינות מטומטמות והיסטריות ("תפסיקי לחפור, יש פוסטינור"), זה נחמד שהם תומכים בהעצמה נשית מסוג מאוד ספציפי: "ביום שאחרי אני בשליטה!"

אצטרך להיות ממש בחורונת היסטרית וחופרת כדי לומר שהנערה, לפי הפרסומת הזו של פוסטינור, איננה בשליטה בזמן יחסי המין או לפניהם, שהיא לא קובעת מה עושים ומתי. שבן הזוג, אותו הבחור שכל התאבונות והרצונות מתבטלים מפני הצורך לקסום לו, הוא היחיד שקובע אם משתמשים בקונדום. שוואלה ותרימה, למעשה, הם שידוך מוצלח מכיוון ששניהם אוהבים את הצרכניות שלהם קטנות, חלשות, מטומטמות ומלאות בספקות, ואוהבים גם להסביר להן שאם הן מלאות בחרדה זה לא מפני שלא השאירו להן שום כוח ויכולת בחירה בחייהן שלהן, אלא מפני שהן פרנואידיות ומגוחכות מטבען.

אז פורים שמח לקוראותיי! ואם אתן חוגגות עם מישהו, תזכרו לקחת פוסטינור אחרי זה. הריון זה משמין.

[קישור לכתבה]

בוויינט יחסים יוצאים נגד תופעת אכילת האוכל בקרב נשים

כן, שרית בראל, "בואו נתהה לרגע על המשמעות העמוקה יותר" של מה שקרה כאן. חברך סער שיינפיין, סוג של סלב כלשהו, ישב עם חבר בחומוסיה, כאשר לפתע קרה דבר נורא — אשה זרה שישבה לידם אכלה מלאווח. ממש כך, בפומבי, בלי בושה. ייתכן אפילו שהיה ניתן לראות עליה שהיא נהנית מכך. זה היה מפלצתי.

שיינפיין וחברו כמובן נתקפו "מבוכה שנוצרה מהסיטואציה" וחשו סחרחורת וחולשה, שכן מעולם לא פגשו אשה ובוודאי לא שיערו לעצמם שנשים מרשות לעצמן לצרוך מזון. לאחר שנפנפו על פניהם במלחי הרחה, הם פנו לאשה הזרה (אמיץ מצדם! אין לדעת מה היא עוד עלולה לעשות, אם היא אוכלת מלאווח!) ואיחלו לה "בתיאבון". אולי הם הוסיפו עוד כמה מילים? איכשהו זה נשמע ככה. בכל מקרה ברור שהיא הבינה ששני הבחורים הזרים הנ"ל מעבירים עליה ביקורת ומצפים ממנה להסביר את התנהגותה האיומה והלא מקובלת. כדי להגן על עצמה, היא הסבירה, אולי ברצינות ואולי בהומור, שהיא כבר נשואה ולכן "מותר לה".

שיינפיין היה מספיק מזועזע כדי לדווח על התקרית בסטטוס בפייסבוק, שאותו קראה שרית בראל. וכאן קרה דבר מעניין: במקום להוריד את הניאנדרטל הדוחה הזה מרשימת החברים שלה במיידי, במקום לשאול אותו מתי דוד היינריך מינה אותו לאוברשטורמבאנמלאווחפיהרר, במקום לערוך חשבון-נפש ולהבין איזו פניה לא נכונה בחיים הביאה אותה למצב שבו החברים שלה עד כדי כך חזיריים, מתנשאים, חצופים וגסי רוח, עד כדי כך מרי-נפש ושטופים בשנאת אשה ואדם — היא החליטה לכתוב טור על זה שנשים נשואות חושבות שמותר להן לאכול.

כרגיל בוויינט יחסים, זה בא עם קשקוש פסיכולוגיסטי. "הרי אין יעד באמת, אין איזו משאת נפש שכשנגיע אליה נגמור את ההלל. היעד הוא הדרך עצמה, ואל לנו לקחת כמובן מאליו את עצמנו כשאנו צועדות בה". בתרגום מהיר לעברית? סתמי את הפה, פרה. לא הרשינו לך לאכול קודם, וזה שהתחתנת לא אומר שאנחנו מרשים לך לאכול עכשיו.

[קישור לכתבה]