[תודה ללי להב]
טוב, הבנתי: יאיר לפיד הוא איש-קש. הוא סאטירה מרושעת ולא ריאליסטית על גבר יהודי אשכנזי עשיר חסר לב ומודעות. רק שאיזו פמיניסטית החליטה שיהיה יותר קל לריב איתו אם הוא יהיה קיים באמת, אז היא אשכרה תפרה אותו ומילאה אותו בקש ומרחה אותו בג'ל לשיער ומאז הוא כותב טורים ותוחב את ראשו למחשופים במסיבות של סחים עשירים בגנקי.
התלבטתי אם לכתוב על הטור הזה, שכן הוא עצבן אותי כל כך שלא הצלחתי להחליט באופן שקול עד כמה הוא באמת חשוב ורלוונטי. למען האמת, זה משהו שיאיר לפיד עושה לי לעתים קרובות. לבסוף החלטתי שרבאק — האיש הזה פוליטיקאי עכשיו, ורוצה להשפיע על איך שהמדינה נראית. זה כן מעניין לדעת מה הוא חושב על קבוצות חלשות באוכלוסיה והאנשים שנלחמים למענן.
שלא לדבר על החוצפה בכך שידיעות אחרונות, העיתון הגדול במדינה, מפרסם טור שאומר "זה שאנחנו לא חברתיים יותר זה בגלל האקטיביסטים המגעילים האלה".
יאיר לפיד עצובי. אנשים היו לא נחמדים אליו ועכשיו הוא עצובי. מדובר בלוחמים למען זכויות בעלי חיים ובפעילות פמיניסטיות. אלה שני תחומים שבהם הוא רואה עצמו שותף, כמובן. יש לו "הדעות הנכונות לגבי בעלי חיים". הוא "תומך נלהב" של התנועה הפמיניסטית. אבל מה? באופן טראגי עבורו ועבור העולם כולו, הוא לא יכול לכתוב על הנושאים האלה. הוא מפחד. הוא מפחד מהילדים הרעים עם החזיות עם השיניים מברזל.
מדובר בחבורה קדושה שהנושא בוער בה באש גדולה. הם יסרקו כל מילה במסרקות ברזל, יבחנו אם הטקסט עומד בקני המידה הטהרניים ביותר, אם אין בו חס וחלילה הומור או חריגה מקרית מהקו החמור שהם קבעו, ובסוף הם ימצאו משהו. הם תמיד מוצאים. […]
ואז הם יצאו למלחמה: מאמרי תגובה, מכתבים למערכת, אי-מיילים מתגלגלים, התקפות פייסבוק מתואמות, קריאה לחרם כולל, פרסום נרחב של הגילוי המזעזע שאינך מאמין אמיתי ולפיכך אתה חלק מכוחות האופל של האויב.
אתם מבינים? הוא היה רוצה לכתוב דברים שיקדמו את הפמיניזם (בין שאר המאבקים הקרובים ללבו), שהרי הוא "האירוע החברתי החשוב ביותר של 150 השנים האחרונות". אבל הוא לא יכול, כי בפעם האחרונה שהוא כתב על פמיניזם, לא תאמינו מה קרה: כתבו עליו סטטוסים מעליבים בפייסבוק.
ועד כמה שהמאבק הפמיניסטי בוער בנפשו של יאירוש, לבו הענוג פשוט לא עומד בדברים כאלה.
לא שהוא כותב את הטור כדי להתבכיין. או כדי להגן על עצמו. או כדי להנציח סטריאוטיפים על פמיניסטיות ולהשחיר את שם התנועה ולפגוע במאבק הכה-חשוב רק כדי להחזיר לילדות הרעות שכתבו לו אימיילים מעליבים. ודאי שלא. הוא כותב את הטור כדי ללמד ולחנך.
בדומה לחובבי בעלי החיים גם הפמיניסטים/ות הפעילים/ות מנהלים/ות ביניהם/ן שיח ער ומרתק בפורומים סגורים המיועדים לאנשים/נשים כמוהם/ן. זהו שיח תקיף, מדוקדק וטהרני, והדבר שהכי מעצבן אותם הוא אנשים שלא מבינים את הבעיה במלוא היקפה. […]
נדמה לי – ואני מביא בחשבון שאולי זה רק בגלל בורותי – שפמיניסטיות אמורות לנסות לקרב אליהן אנשים התומכים באופן עקרוני בשוויון זכויות והזדמנויות לנשים […]
האם לא עדיף היה – אפילו מבחינה טקטית – לגייס את האנשים האלה כדי להילחם על העלאת שכר הנשים במגזר הציבורי, או נגד אנשים שמארגנים קרבות של כלבים, ורק אחר כך לצעוק עליהם שגם הם לא בסדר?
אח, "הבחינה הטקטית", ידידתה הוותיקה של כל בלוגרית פמיניסטית. אין מגיב טרול שלא צועק בסופו של דבר, בשיא העלבון, "למה את צועקת עליי? את מזיקה למאבק כשאת מבריחה אנשים טובים כמוני! את אמורה לנסות להסביר לי דברים בדרכי נועם!"
כי אתם מבינים, לפיד הוא מהטובים, ומגיע לו חיבוק. הוא לא מהקונקיסטדורים שטובחים בנייטיבז — הוא מהמיסיונרים שבאים אחרי שהקרבות תמו, והוא רוצה להלביש את הילידים בבגדים יפים וללמד אותם את כתבי הקודש. וכשהם כועסים הוא נעלב נורא מכפיות הטובה האיומה שלהם. הוא הרי מהטובים.
כשיאיר לפיד בא לעסוק בענייניה של קבוצה מדוכאת, הוא רוצה שיסכימו עם דבריו (כאילו שאין ויכוחים פנימיים בין פמיניסטיות בערך כל הזמן), או מקסימום שיתקנו אותו מאוד מאוד בשקט וברכות. הוא לא רוצה שיזכירו לו שהוא לבן, שהוא עשיר, שהוא גבר, שהוא יהודי, שהוא לא חווה הכל ולא יודע הכל. קבוצה מדוכאת לא אמורה לכעוס. בטח שלא עליו. אם הוא מגלה בורות, חוסר ידע, חוסר רגישות, זו לא אחריותו; הוא כבר עשה מעל ומעבר בעצם זה שהסכים לבוא ולדבר. הקבוצה המדוכאת — זו שנציגיה עובדים יותר ומרוויחים פחות, אגב — אמורה למצוא את הזמן והאנרגיה להסביר לו את כל מה שהוא לא יודע. לו, ולשכמותו. שוב ושוב. בעדינות, בענווה ובהכרת טובה.
אלא שזה לא עובד ככה. אקטיביסטים חברתיים באים, בדרך כלל, לתבוע צדק ולא ללטף ולפייס את נפשו הרכה של המיינסטרים. למעשה, הם הרבה פעמים סבורים שאי-הצדק שהם מצביעים עליו חשוב מספיק כדי שקבוצות בעלות פריבילגיה יתגברו על אי הנחת שלהן (אני? אני בעל פריבילגיות? הרי הייתי הכי חנון בתיכון ואף אחת לא רצתה לצאת איתי!) ויקשיבו.
ולפיכך, לפי הפילוסופיה המאוד נוחה ופרקטית של לפיד, הם אלה ש"מבריחים", בטפשותם הטקטית, אנשים כמוהו ואת "התקשורת".
הקשירה של שני נושאים כל כך לא קשורים — בעלי חיים ופמיניזם — רומזת שיאיר לפיד מתכוון בעצם לכל קבוצה אידיאולוגית מאורגנת מספיק, להוטה מספיק, קולנית מספיק. מבחינתו, בכך שקבוצת אקטיביסטים מסוימת תוקפת את המיינסטרים, היא אוטומטית מוציאה את עצמה ממעגל הלגיטימיות. אלה אנשים זרים, אחרים, כועסים ובלתי נעימים, שמדברים "בפורומים סגורים", באופן "תקיף, מדוקדק וטהרני". אי אפשר לדבר איתם. נפתרה הבעיה.
יש שני סוגים של מדורים בעיתונים ואתרי חדשות: מדורים שנוצרים במשרד של עיתון עם שולחנות ומחשבים, ומדורים כמו וואלה ספורט, שנכתבים בבית-עץ כמו של בארט סימפסון, שעל הדלת שלו יש שלט גדול "אין כניסה לבנות" ובפנים מוחבאים מגזינים ארוטיים שנסחבו מהמגירה של אבא. ובמדורים מהסוג השני, נורא חשוב לעורכים להזכיר תכופות שבנים הם בני אדם (ויכולים, למשל, להיות ספורטאים נערצים), בעוד שבנות הן במקרה הטוב ביותר מצע להשפרצה.
שק של נחשים 