אז היה יום האשה ודיברו על אפליה מתקנת ואז חשבתי, איזה פלוצי זה, כאילו, מה מתקן באפליה?!! זאת אפליה!!!1 חחחחחחח וזה רק נותן לגיטימיות לבחורה כאילו לרחם על עצמה הנה אני למשל נשארתי בבית עם הילדות מתוך בחירה כשבעלי עבד בינתיים ואז כאילו עוד התעצבנתי על בעלי! כאילו עכשיו אני זוכרת שזאת היתה בחירה שלי ובעצם טעיתי אבל אני כותבת את זה רק כי הוא בחו"ל אל תגידו לו שאמרתי את זה חחחחחח וגם, כשאני מבקשת, מהילדה שלי, לעזור לשטוף כלים היא תמיד אומרת "למה אני", כאילו, אין שם עוד אף אחד אבל למה דווקא היא חחחחח. אתם רואים?!!! ככה זה עובד! אנחנו לגמרי צריכות לצאת מזה!!!!
לא לא לא לא, מעריב. אמרתי לא. עיתון רע. עכשיו צא מהסלון ותן לי לנקות את השטיח. ואם עוד פעם אחת אתה מפרסם טור כל כך מטופש ושטחי וילדותי ובועתי ואגוצנטרי שכל כך מעליב הן אקטיביסטיות והן את מי שכן חוותה קיפוח והן את האינטליגנציה, אני ארביץ לך עם כלב מגולגל.
שק של נחשים 
מה הכלב המגולגל אשם? (למרות שהוא בטח ממש חמוד)
כלב מגולגל (אילוסטרציה)
אילוסטרציה. גאוני.
שלא נדע מצרות. רפרפתי על זה אתמול אבל נשברתי אחרי הפסקה השנייה…
עכשיו ברשותכם אלך לסיים את כתיבת העבודה על גברים מכים. תופעה שבטח לא נוצרה עקב קיפוח כי הוא הרי בעיקר בראש שלנו.
אה, לא נעים לי לקלקל אבל לא מדובר בעיתון (ממין זכר כן?) אלא באישה אחת , שמה לעשות – חושבת אחרת ממך.
אז יש כאן בעיה לא? הבלוג הזה הוא על 'שנאת נשים' בעיתונות העברית. אני כאיש שמאל חילוני רגיל להאשמות שאני 'שונא את עצמי' , גם הכתבת הזאת שונאת את עצמה ובוגדת במין הנשי? ולא, אני לא שואל כדי לקנטר אבל כן מעניין אותי לדעת באיזו זכות את מציבה את עצמך כנציגת הנשיות ה'נכונה' על פני המרשתת ומי קבע שעיתונאית במעריב היא לא נציגה לגיטימית גם כן?
הסתכלתי, קוראים לה לילך ויש גם תמונה אז אני משער שלא המציאו אותה.
כתבתי כאן על המון כתבות שנכתבו על ידי נשים. למדור יחסים בוויינט, שאני כותבת עליו באופן קצת דיספרופורציונלי כי הוא עד כדי כך מעצבן, יש עורכת אשה. אז זה לא חדש. אני משתדלת לא להיכנס לדיון של האם זה יותר/פחות גרוע כשעושה את זה אשה, כמו שאני בכלל משתדלת לא להיכנס בכותבים באופן אישי, אלא אם באמת יש להם רקורד אישי מכובד בתחום שנאת הנשים וההומופוביה, כמו במקרים של בני ציפר ומנחם בן. לא מפריע לי אם אשה ספציפית לא פמיניסטית ולא מפריע לי אם היא כותבת טקסטים מקוממים למגירה או בבלוג שלה. אכפת לי שעיתון נותן לזה מקום. לעיתון יש אחריות.
אני לא חושבת שזו דרך הוגנת להסתכל על זה. אני לא נטפלת כאן למישהי שכתבה שהיא דווקא אוהבת להוריד שערות ערווה, או וואטאבר. אני לא אומרת לה "את לא חיה בצורה פמיניסטית מספיק לטעמי, את חייבת לחיות כמוני". להיפך, היא זו שאומרת: נשים אחרות טועות, מה שהן עוברות לא שווה התייחסות, המאבק שלהן מגוחך. נגד זה אני יוצאת. מצדי שתכתוב מה שהיא רוצה על חווייתה הפרטית, ובטח שכשהיא לא בתפקידה כעיתונאית, שתהיה אשה איך שבא לה.
קצת אוף טופיק — יש הרבה פעמים קטע של "איך הוא יכול להגיד דבר כזה וכזה/להשתתף בסרט כזה וכזה/לפרסם מוצר כזה וכזה אם הוא הומו", נניח. ולפעמים יש בטיעונים האלה הרבה חוכמה אבל אני תמיד מרגישה איתם לא בנוח, כאילו, יש כל כך הרבה קשיים בלהיות מיעוט, אז צריך להוסיף עוד קושי בצורת רף אידיאולוגי יותר גבוה שהבן אדם צריך לעמוד בו? אז זהו.
אני לא יודעת אם הכתבת "שונאת את עצמה", אבל הגישה שלה אנטי פמיניסטית, ואנטי שיוויון בין נשים לגברים. אם היא הבנתי נכון מה שהיא מנסה להגיד זה שנשים "מתמכרות לתחושת הקיפוח" כי קשה להן לשאול את עצמן מה זה אומר עליהן שהן בעצם רוצות להיות עקרות בית ולטפל בילדים.
יכול להיות שזה נכון לגביה, אבל יש גם נשים שזה נכון לגביהן שבעלן ינהל את חשבון הבנק שלהם ויתן להן דמי כיס שבועיים. לעשות את זה בבית- סבבה. להטיף את זה לנשים אחרות ולהסביר להן שזה מה שכולנו בעצם רצינו כל הזמן הזה- פסול.
בקשר ל"שנאה עצמית", ראיתי השבוע בתוכנית הבריטית טן אוקלוק לייב, ראיון מאוד מאוד מעניין, שלא קשור לשנאת נשים ולכן אני לא אחפור עליו כאן, אבל אם יש לך עשר דקות אני מאוד ממליצה: http://www.youtube.com/watch?v=fm8QCUpFPrg האם הבחור הזה "שונא את עצמו?" זאת שאלה גדולה ומורכבת ואולי הפסיכולוג שלו יוכל לענות עליה. אבל האם הוא מצליח להיות גם הומו וגם הומופוב? כן.
בדיוק. אם מישהו כותב דברים הומופוביים בעיתון ובמקרה הוא גם הומו, לא אכפת לי אם הוא "שונא את עצמו" ואני לא הולכת להאשים אותו ב"בגידה" בחבריו. אני לא משטרת הסולידריות. אני פשוט רוצה שהוא לא יכתוב דברים הומופוביים בעיתון.
רק רציתי להגיד שאני מעריצה אותך. וזהו.
🙂
מגניב, אבל, כאילו, במה זה מתבטא? איך אני יכולה להפיק מזה כסף?
מרצ'נדייזינג. תמונות חתומות. פוסטרים, דיסקים שבהם את מקריאה ממשנתך, תחתוני סבתא עם הדפס של דיוקנך, ליין בדסמ של מכשירי עינוי לגברים שפותח בשיתוף אתך, סדרת ספרים והופעות במסיבות רווקות.
אין בעד מה :).
אה, מסרק ממותג לשערות בית-שחי.
זה כיף, אפשר להמשיך עם זה כל היום. תחרות בסגנון הגלוב: המרצ'נדייזינג הכי מוצלח ל"שק של נחשים".
אולי סתם פודקאסט?
לגמרי הייתי קונה חולצת אוברשטורמבאנמלאווחפיהרר. הל, הייתי מעצב חולצת אוברשטורמבאנמלאווחפיהרר, תורם לך את העיצוב חינם-אין-כסף ואז קונה אחת.
רק לא עם הכלב.
נורא מסכן החבר שלה, הוא יכול לנוע כרצונו, ללבוש מה שהוא רוצה, לגור איפה שהוא רוצה, להתקדם בעבודה כמה שהוא רוצה, כל החקיקה בארץ מיטיבה איתו, רחמים רחמים עליו.
"רק עליו/ אין החוק משגיח/ רק עליו/ איש אינו שומר/ לו היה/ אישה או אתיופי/ אז היה מצבו אחר"
"ואלוהים יודע כמה נשים מכהנות בדירקטוריונים לא בגלל שהן מוכשרות, אלא בגלל שצריך למלא מכסות"
המאבק של נשים להצדיק את מעמדן במקום העבודה למול הטענות שהן מתקדמות דרך המיטה או על תקן של קידום נשים או בתור אביזר חינני בפגישות הנהלה שמפזר חום ואמפטיה לכל עבר הוא מתסכל מאוד. התפיסה כאילו נשים מקודמות על בסיס העדפה מתקנת אינן מוכשרות לתפקיד עדיין נפוצה ואישית היא מקוממת.
התרגלנו למדוד התאמה, הצלחה, השקעה ומצוינות במדדים גבריים של אסרטיביות, ציונים, שעות נוספות, באופן שיוצר מצג כאילו אישה לא מתאימה לתפקיד. האמת היא שהתפקיד אינו מה שחשבנו שהוא, וגם דרישות התפקיד מוטות מלכתחילה. העדפה מתקנת אמורה לא רק לשנות את היחס בין מספר הגברים לנשים בדירקטוריונים, אלא גם את הדירקטוריונים עצמם. תארי לעצמך מקום עבודה שיום העבודה בו מסתיים ב-5, שיש בו גן לילדי העובדים, שקידום בו נעשה לא על בסיס חברויות מהצבא או פרוטקציוניזם, אלא לפי הישגים וכישורים מקצועיים. העדפה מתקנת היא תיקון עוול שבסופו ייצור אווירת עבודה טובה יותר עבור גברים ונשים כאחד.
מה שיותר גרוע במשפט שאת מצטטת למעלה (תסלחו לי שלא מתחשק לי לקרוא את הטור המקורי, ואני סומכת עלייך שזה ציטוט מלא, ולא הוצא מהקשרו…), זה שזה משפט אנטי-עיתונאי; זו סתם השמצה, בלי שום נתונים לגיבוי.
במבנה משפט כזה אפשר להגיד בעצם כל דבר ולא צריך להוכיח כלום. למשל:
אלוהים יודע כמה נשים נאנסות יום-יום במערכת מעריב
אלוהים יודע כמה כסף גונבת מחלקת הנהלת חשבונות של עיתון מעריב מעובדיו
וכו'…