(תודה ל-goddessofsarcasm)
זאת סאטירה, נכון?
בשיעור פגשתי נשים שמודעות לעצמן ולכוחן הנשי, ומעידות כי בניגוד לסטריאוטיפ, הן לא רוקדות בשביל להרשים את בני הזוג העתידיים שלהן (כולן רווקות, אגב), אלא בשביל להתחבר לעצמן, לאהוב ולקבל את הגוף שלהן.
"הגענו למקום בו נשים מנסות לחקות גברים, וזאת טעות", אומרת מנדלוביץ'. "אנחנו לא גברים, לעולם לא נהיה גברים ואין לנו צורך להפוך לגברים. עוצמה יכולה לבוא גם מרכות. דווקא מהמקום הרך והרגיש נשים מסוגלות להשיג הרבה יותר. הסטריפ-דאנס עוזר להתחבר למקום הזה, וכל אחת יכולה למצוא בתוך עצמה את הדיווה שהיא".
כי כסאטירה זה ממש מצחיק, למרות שעשו את זה כבר לפני כמה שנים באוניון.
אוקיי, אולי הקטע על זה שכולן רווקות קצת מרושע מדי.
שק של נחשים 
הקטע של האהבה לגוף נשמע בסדר גמור. ריקוד שמבטא מיניות? מגניב. אפילו והמקום האחר שבו רוקדים אותו הוא נצלני. אבל הי, כולנו תוצר תרבותי.
כאשר זה הגיע לאזור ה"מקום הרך" חשתי צורך עז ביותר להשפריץ שוקו מהאף.
מצטרפת – בסטריפ דאנס (וגם בריקודי עמוד, שמבלבלים אותם עם סטריפ הרבה פעמים) אין משהו פמיניסטי או אנטי-פמיניסטי במיוחד, ובאמת רוב הנשים שאני מכירה שלומדות את זה לא עושות את זה בשביל בני הזוג שלהן, ,ורוב בני הזוג של אותן נשים מפתחים רגש שנע בין אדישות מוחלטת לתיעוב כלפי סגנונות הריקוד הללו אחרי תקופה.
האמירות של המורה על ה"מקום הנשי של רכות" הן זיון מוח גדול, אבל אנחנו כבר יודעים שמודעות פמיניסטית היא לא דבר שכל אשה מגדלת בד בבד עם צמיחת השדיים וקבלת המחזור הראשון שלה. בריקודי סטריפ לומדים לעשות פרפורמנס של נשיות, שזה כיף לפעמים, אבל מספיק לכל מי שהיתה בשיעור מתחילות והסתכלה על התנועה הנשית ה"טבעית" שהבנות מפגינות שם (למי שתוהה – תנועות מגושמות ומכאניות כמו אחרון הגברים) כדי להבין שאין בזה שום דבר טבעי או אינטואיטיבי עבורן במיוחד.
ולגבי חיבור לגוף – נו, לרוב צורות הפעילות הגופנית (אולי לכולן?) יש את האפקט הזה. אני לא מבינה את הצורך להתפעם מחדש כל פעם שטרנד חדש שוטף את המכונים והסטודיו-אים לריקוד.
LOL! מעניין.
בשביל הרקורד, סטריפ דאנס נראה כיף. הפתיינות שבתנועות לא נראית לי מאוד יוצאת דופן ביחס לריקודים בני זמננו ואפילו שקלתי ללכת לקורס כזה כשנפתח אצלי ליד הבית אבל אני ביישנית מדי. מצד שני אם הייתי יודעת שהמדריכה תדבר על עוצמה ממקום של רוך הייתי בכלל בורחת לצד השני של העיר. 🙂
טוב, אז אצלנו זה בכלל מדריך (שהוא הרבה יותר נשי וסקסי מכולנו ביחד, אגב), והוא אומר לנו להפסיק לרקוד מהלב ולהתחיל לרקוד מהכוס. 🙂
קיצר – בואי בואי, צחוקים אצלנו.
מצטערת, אני עסוקה בלשיר "אני רוקד מהכווווווווס" לפי המנגינה של "אני שר מהלב".
הן צודקות. בפני כל אישה עכשווית ניצבות שתי אפשרויות בלבד – או שתהיי פמיניסטית-גברית-כוחנית, או שתהיי רכה ומתלפפת על עמוד, למען עצמך כמובן, כי אלמנטים של חיפצון עצמי מחזקים את האגו כפי שעקבי סטילטו מחזקים את שרירי השוקיים. אני מניחה שהכתבה הזו היא משחק מקדים לכתבה של דנה ספקטור שתעלה ב'ידיעות אחרונות' בקרוב, ראיתי פרומו בעיתון. המאמר הזה מעלה הירהור שאולי הפמיניזם הצליח יותר מדי, עד כדי כך שהשובניזם אימץ את הרטוריקה הפמיניסטית של העצמה נשית באמצעות גיס חמישי של קשקשניות משועממות.
מדובר בבאקלש מאוד מתוחכם שאומר: עכשיו שיש שוויון מוחלט את כבר לא צריכה להיאבק ויכולה להתמסר למה שאת באמת רוצה לעשות, כמו שופינג והתערטלות. זה מעצים!
אויש, שרשרתי לא טוב. התגובה שלי למטה, מתחילה ב"אולי זה אחרת פה בקליפורניה". סליחה ותודה.
"המאמר הזה מעלה הירהור שאולי הפמיניזם הצליח יותר מדי, עד כדי כך שהשובניזם אימץ את הרטוריקה הפמיניסטית של העצמה נשית באמצעות גיס חמישי של קשקשניות משועממות."
זה ממש מעניין. הרי כולנו ראינו איך הימין אימץ את שיח זכויות האדם, ומנסה לרוקן אותו מתוכנו, ע"י דיבור על פינוי התנחלויות בתור "טיהור אתני" וכו' וכו'. הדבר נדון בהרחבה אצל גורביץ, אבישר, ארץ האמורי, ועוד.
את מבחינה כאן שדבר דומה נעשה לגבי השיח הפמיניסטי: הממסד אימץ את הרטוריקה שלו, ובמידה מסויימת רוקן אותו מתוכנו. מעניין.
נו-נו, הרבה לפני הבצל היתה קאמיל פאליה (או איך שלא נאיית את שמה בעברית עם הגימל ההוא השקט). והרבה יותר רצינית מהבצל. אני דווקא מעריך.
ותהרגו אותי, אבל בעיני יש משהו חתרני באמירה, תשמעו בנים, יש בנות שלומדות ריקוד סטריפטיז וריקודי עמוד ומה שלא יהיה, אבל זה לא בשבילכם אז תלכו להזיל ריר במקום אחר.
אולי זה אחרת פה בקליפורניה, אבל מכאן זה נשמע כמו עוד אופציה בסדרה של אלף אפשרויות, לא שתיים. הקטע הזה דווקא משתלב יפה ליד חמישה עשר סוגי יוגה, בין טקסי פוג'ה טאנטריים לסדנאות ללידה אורגזמית (בחיי שאני לא ממציא את זה, והכוונה היא לא מטפורית). זה עולם מטריארכלי במפגיע, והגברים שמסתובבים שם (ויצא לי) נוטים ללכת על קצות האצבעות ולומר יפה תודה ובבקשה וסליחה.
התכוונתי לרוחב הראייה של הדוברת בכתבה, " "אנחנו לא גברים, לעולם לא נהיה גברים ואין לנו צורך להפוך לגברים. עוצמה יכולה לבוא גם מרכות. דווקא מהמקום הרך והרגיש נשים מסוגלות להשיג הרבה יותר". החשש הנשי להפגין עוצמה כי עוצמה מזוהה בהכרח עם גבריות.
זה חתרני לעשות את מה שמצפים ממך אבל לא במוצהר מהסיבה שמצפים ממך? ומה עם עמוק בפנים זה בעצם כן מהסיבה שמצפים ממך אבל את מדחיקה את זה? נשמע לי כמו הדיון הכי מטופש ו-self-indulegent שאפשר לעשות במסגרת הפמיניזם. האם התחביב היאפי שלי הוא "כלי להעצמה". וואטאבר.
חתרני בקטנה. בזעירה. במיקרוסקופית. כאילו, אני לא אברח מהמיניות שלי (?) רק בגלל שאתה החפצת אותה, יה מחפיצן שכמותך. מודה שזה דחוק.
פינגבק: פמיניזם למתקדמות « האחות הגדולה
וחוץ מזה, מה עם גבר שרוצה להתנסות בריקודי עמוד או בסטריפ-דאנס? האם לא ניתן לו כי הוא לא מספיק רך ומכיל? או שאולי נצחק עליו שהוא מעז לרצות לעשות משהו שנתפס כשייך לקבוצה החלשה והדפוקה יותר של האוכלוסיה – נשים?
צריך לשאול את המדריך של הילה-נוגה שם למעלה.
יש גם גברים.
זה הולך יופי עם הכתבה על שיעורי אירובי בעקבים שהייתה פעם.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3872602,00.html
בריא. בטח שבריא.
וואו, מטריד!
אין לי שום דבר נגד הגשמת פנטזיות מזוכיסטיות, אבל, כאילו, תשאירי את זה בחדר השינה שלך בנוכחות האנשים הרלוונטיים.