אני יודעת שבני ציפר הוא בסך הכל הגרסה המלומדת לילד הקטן שמנפנף את אצבעו בפרצופך וצועק "אני לא נוגע בך אני לא נוגע בך" ומחייך בניצחון כשאתה מחטיף לו סטירה, וגם ביום טוב אין טעם להתעמק בטיעונים שלו יותר מדי. הבעיה שהפעם באמת אין לי מושג, אם יורשה לי למתוח את המטאפורה, מהי האצבע שבה הוא מנפנף.
כלומר, זו לא רק אני, נכון? זנות היא… גסות רוח? כי זונות "מורידות לקרשים את מחיר המוצר" (האשה)? אבל להיות נגד זנות זה עוד יותר גסות רוח? כי זה להתעלם מ"אלף הניואנסים האנושיים היוצרים את האינטראקציה האנושית שהיא אותם יחסי לקוח-זונה"? וממילא כולם זונות, רק שחלקם "מכנים את עצמם עיתונאים, פרופסורים למגדר, חברי כנסת והשד יודע מה עוד" (חי חי איך הכנסתי להם)? מה, במטותא, הנקודה של סדרת העקיצות הלא קוהרנטית הזו? הדבר היחיד שבאמת ממוקד מספיק כדי לעצבן הוא שכשציפר סוף סוף מדבר על בני אדם, אותם בני אדם שהוא דואג להם הם רק הגברים שאומרים "הדבר היחיד שמסעיר אותי מינית הוא לעשות את זה בחצר אחורית מלוכלכת עם אשה ששכבה עם אלף חמש מאות גברים לפני". כן, מה עם המניאקים הסדיסטים! למה אף אחד לא חושב עליהם?!!
אבל גם זה לא ברצינות, כי כמו תמיד אצל ציפר, הפואנטה העיקרית היא להדגיש כמה קוסמופוליטי, מתוחכם ואנין הוא מול אותם מקומיים בלתי-מקולחים שמודאגים מעניינים לא מתוחכמים כמו מוסר וזכויות אדם. יש לו אפילו ציטוט מזונת רחוב ברלינאית שעמה הוא היה ביחסי שלום-שלום — ואיזו סטטיסטית מושלמת היא בסרט הסינמטקים האירופי שהוא חייו של בני ציפר. כולה עשן-סיגריות ושנינות-ביבים וגזענות אגבית. רוסים הם גסי רוח! כי הם לא נותנים טיפ! היה שווה לה לחיות חיים של אומללות, שעבוד ומוות מוקדם כדי להופיע בסצינה הזו.
שק של נחשים 
כמו שנאמר, הגועל נפש הרגיל מבית מדרשו של בני ציפר. יפה כתבת, לאחר פעם פעמיים שקראתי "מיצירות המופת שלו" הפסקתי. אני מבין שאין לו לאן להידרדר עוד.
בני ציפר לא שווה התייחסות. עורכי הארץ שמפרסמים את הקיא שלו כל שבוע, הם צריכים להיות המטרה לתלונות.
הם באמת המטרה לתלונות שלי, וזה נכון לגבי כל פוסט שאני מפרסמת כאן. לא מטרידות אותי דעותיהם האישיות של כתבים ועורכים, מטריד אותי התאגיד שמאפשר להם לפרסם את זה כי הפרובוקציה שווה לו עוד 2 ש"ח של רייטינג. אני מזכירה את הכותבים בשם בכותרת כשזה בני ציפר או מנחם בן לא כי אני רוצה לדון בפסיכולוגיה שלהם אלא כי הם מפגעים תברואתיים מתמשכים. טוב שהזכרת לי את זה, כי אני באמת צריכה להכניס הסבר כזה בדף האודות של הבלוג.
פוסט מצוין שלך.
מדובר באחד הטורים הכי לא קוהרנטיים שיצא לי לקרוא לאחרונה (ותאמיני לי, הו-תאמיני-לי, קראתי הרבה). לקח לי כמה דקות להבין אם הוא בכלל מדבר בעד תעשיית הזנות או נגד, למרות שבעיות בהבנת הנקרא מעולם לא היו לי. אם לומר את האמת, סיפורה של הזונה הברלינאית והקשר שלה לדיון עדיין לא נהיר לי. נראה כי בני ציפר סתם רצה לשתף אותנו באנקדוטה מחייו ובמפגשיו המסעירים. תודה, בני, בהחלט התרשמנו.
אחר כך כבר הגענו, באופן שנראה כבלתי נמנע, לשלב התמחור (״גוף האשה הוא מוצר יקר״? באמת? האם ניסה לעשות מעצמו מטומטם, האם ניסה לעשות מקוראיו מטומטמים? אולי שתי האפשרויות גם יחד? לעולם לא נדע). בשלב הזה כבר הבנתי עם מי יש לי עסק כאן…
בסופו של דבר, בעולם על פי ציפר, מסתבר שהבעיה האמיתית בזנות היא לא תדירות מקרי האונס, לא האלימות, לא ההפרעות הנפשיות המתפתחות, לא ההתעללות. גסות הרוח המודרנית, לעזאזל, היא היא הבעיה!
הזנות, אוי הזנות, היא לא מה שהייתה פעם, אמר בני ציפר בעודו נשען לאחור על כסא הנדנדה שלו, הצית מקטרת ונזכר בערגה באותם ימים יפים בהם הזנות הייתה רומנטית, ולא היינו צריכים לשמוע על עוד איזה יצאנית שנרצחה או הוכתה או הושלכה לכביש, לעזאזל, העלה עשן וחשב לעצמו, פעם ידעו לעשות פה זנות כמו שצריך…
בני ציפר חושב שהוא מגניב, אבל יש לי מכרה שיצאה תקופה עם סרסור ארגנטינאי. אז אם כבר, *היא* צריכה לקבל טור בהארץ.
כל שוקן והציפר שלו, כל ציפר והזונה שלו
מצד אחד הוא אומר שהבעיה היא גסות רוח, ואין מקום "לצאת פראייר" בחברה שכזו. יענו כולם רק מנסים לא לצאת פראיירים. לכן הוא אומר שאין מקום לתופעת הזנות, שמשמעותה היא "לצאת פראייר", כי מוכרים את המוצר היקר במחירי רצפה.
לכן נשים עובדות קשה להעלים את הזנות, כדי לא לצאת פראייריות בצורה קולקטיבית!
אבל זה עומד בסתירה עם זכותן של נשים לצאת פראייריות מבחינה חופשית, כי להגיד למישהו אחר מה טוב בשבילו זו "גסות רוח", ואין לאף גסת רוח שלא רוצה לצאת פראיירית זכות להפריע למישהי אחרת לצאת פראיירית, מבחירה חופשית כמובן.
אלה הדברים היחידים שהצלחתי להבין איכשהו מהבליל הלא קוהרנטי של מה שהוא כותב, מה הקשר לפני, מה הקשר אחרי.
נדמה לי שהכוונה היא שאנחנו, כחברה, צריכים להשיל מאיתנו את ההפרעה הנפשית של "גסות הרוח", ואז גם הזונות לא "יצאו פראייריות" כשהן מוכרות את עצמן במחירי רצפה, וגם לא יהיו "גסי רוח" שלא ירשו להן "לצאת פראייריות". ואז הזונות יוכלו להיות זונות בשלווה.
אוטופיה.
להנחתו של ציפר, החוק נוצר מתוך הצורך העז של החברה הישראלית שלא לצאת פראיירית. כלומר, שאנחנו טוענות שגופנו הוא מוצר יקר ומחירו גבוה, וכדי לא לצאת פראייריות אנחנו יוזמות חוק שמטרתו לנקות את החצופות בזנות הרחוב שמורידות את המחיר שלנו. כי כולנו זונות בסופו של דבר.
לגבי האנקדוטה ההולנדית, נו, כל אחד שמוציא טור שתומך בזנות פתאום מכיר בין 20 ל-30 זונות לפחות, היכרות אינטימית ביותר (ואני לא מדברת על פתחי הגוף שלה) ויודע מאיפה היא באה, למה היא שם ולאן היא הולכת. אז חייבים להכניס "אני מכיר זונה ש…" כי זה מה שגורם לתומכי זנות להרגיש בנוח, זה כמו הגושפנקא האולטימטבית ל"תקשיב לי חביבי, אני יודע על מה אני מדבר".
פוסט מעולה וכייפי ומעולה! וגם התגובות כאן 🙂 תבורכי ותבורכו.
אם ניקח לציפר את יחסי הזונה לקוח, ניקח לו את הכל
גסות הרוח היא לחוקק חוקים שהופכים אנשים נורמטיבים לפושעים
אם להיות צרכן זנות זה נורמטיבי, אני מעדיפה להישאר פה עם החריגים.
הגיע הזמן לשנות את ההגדרה ל"מיהו נורמטיבי" אם ככה
פינגבק: ישנם בנים, ישנם בנים « האחות הגדולה
הגדרת בני ציפר כילד שמנופף אצבע מולך ומתמלא באושר כשאתה מחטיף לו סטירה היא הגדרה מדויקת להפליא. ואכן, התגובה הבוגרת היא להתעלם מהילד הזה. אם רק לא היה, משום מה, עורך תרבות וספרות בהארץ ובעל בלוג בהארץ.
פינגבק: וויינט: נשים ישראליות, אתן מוצר בינוני במחיר מופקע | שק של נחשים