בגלובס מפחדים מהפמיניסטיות הגדולות והרעות

יש שתי טכניקות להתמודד רטורית עם תנועת מחאה שעלולה לערער את עולמך: היא יכולה להיות קטנה, שולית והזויה, או — אם היא כבר מאורגנת יחסית וצוברת תנופה — היא יכולה להיות ארגון-צללים מאיים, סיוט אורווליאני שפועל מאחורי הקלעים ובכוח הזרוע כדי להשתלט על העולם.

יובל יועז לא אוהב את "המאפיה הפמיניסטית" שאליה "איש מהשרים לא העז להתנגד", את "המקהלה האחידה של הפמיניזם הרדיקלי" (מה רדיקלי בפמיניזם הזה? הייתי רוצה לשמוע אותו מסביר) ש"לא כדאי להשמיע קול" נגדה. כשנשים מתחברות יחד בנסיון להטות מעט את כף המאזניים, ומצליחות לרכוש אחיזה מסוימת במעוזים כמו הכנסת והתקשורת שעדיין נשלטים ברובם על ידי גברים, הוא רואה בכך ברית אפלה ומסוכנת, נסיון השתלטות דיקטטורית על המדינה: "לסוכנות של הפמיניזם הרדיקלי יש נציגות בכירות בכנסת, בתקשורת, באקדמיה ובקרב חוגים שמובילים דעת קהל. יחד הן משליטות שיח פמיניסטי אחיד, תוך יצירת ברית אד-הוק עם הימין הדתי".

בקיצור, אל תתנו להן מושבים בכנסת. אל תתנו להן טורים בעיתונים. אל תתנו להן לדבר, ובעיקר אל תתנו להן להתאחד. אבל תנו להן לעבוד בזנות. זכות הבחירה שלהן, וזה.

יש בעולם גם גישות פמיניסטיות אחרות. פעילות של מה שקרוי Sex workers, משוחררות מפוריטניות דתית, נשענות על מחקרים אמפיריים וטוענות שיש דבר כזה, סקס בהסכמה ובתשלום, והוא יכול אף להיות כלי להעצמה נשית.

וכאילו, סבבה, כן? בוא נדבר על זנות. בוא נדבר על למה זנות אינה פסולה כקונספט, ועל הקשר בין זה לבין מצב הזונות בפועל. אבל במטותא, בוא לא נתהדר בנאורות המשוחררת המתקדמת והנפלאה שלנו ונדבר על התמיכה שלנו בזנות כ"כלי להעצמה נשית", לא רגע אחרי שחשפנו את הבעתה העמוקה שלנו מכל סוג של התאגדות נשית בעלת-השפעה. טוב? כי אנו עלולים לצאת קצת מגוחכים.

[קישור לכתבה]